אהלן,
אז עבר יום, ומצב רוחי השתפר קלות. הרבה בזכות תשומת הלב שקיבלתי ממכם אתמול. וזה היה ממש כיף, תודה! אבל כמו שאני מכיר את עצמי יש לי מצבי רוח קיצוניים. (למרות שמבחוץ אני תמיד נראה רגוע, או עצוב.) ואני מושפע מקלות ממה שאנשים אומרים ולוקח ברצינות כל משפט קטן שמישהוא אומר. אני מנסה להגמל מזה, לפעמים אני גם מצליח. בכל מקרה אתמול דיברתי על הדיכאון שיש לי ושאני מנסה לצאת ממנו. אז חשבתי ללכת קצת אחורה בזמן ולספר איך בדיוק התחיל הדיכאון הזה.
בעיקרון, אלה היו ימים יפים. עבדתי באיזה מסעדה, במטבח. היה לי טוב, הרווחתי כסף טוב. אותה מסעדה נסגרה ומצאתי את עצמי ללא עבודה. עד כאן הכל בסדר. הייתי קצת שאנן כי היה לי כסף ובמשך חודש שלם הסתובבתי עם כל מיני חברה שהכרתי והיה באמת ממש כיף. חודש שלם שהייתי יכול להרשות לעצמי לצאת "לחופשה". ברגע ששמתי לב שמתחיל להגמר לי הכסף, התחלתי לחפש עבודה. הלכתי לחברת כח אדם, התראיינתי, נתנו לי מספר אפשרויות. בקיצור, סיימתי את הראיונות, ירדתי למטה וראיתי מסעדה. איך שראיתי את המסעדה נדלקתי, אני אוהב לעבוד במטבח. כן, העבודה עצמה היא קשה ואתה מקלל את עצמך כשאתה עושה את זה. וכן יש הרבה שאלות של "למה אני צריך את זה בכלל?..." אבל הדבר הכי חשוב, הוא שאתה הולך לישון ויש לך סיפוק מטורף ממה שאתה עושה. סיפוק, זה הכל. המטבח נותן לי סיפוק, זה הסיבה שאני מבשל, או עובד במטבחים. אני מרגיש טוב עם עצמי שאני עובד במטבח.
בכל מקרה, נכנתי למסעדה, קטנה וחמודה. לא הכי מושקעת. אוכל ביתי. ושף תימני ועצבני שהיה גם הבעלים. אני זוכר שבדיוק ראיתי אותו צועק על איזה מישהוא, ואמרתי לעצמי בלב.. שזה הולך להיות קשה. רציתי לוותר.. למה עכשיו להכנס שוב למטבח? חתיכת קריעה מטורפת.. אבל בסוף אמרתי לעצמי שזה לא מה שירתיע אותי. נסבול קצת.
דיברתי עם השף והוא אמר לי לבוא מחר בבוקר ולהתחיל לעבוד. יצאתי משם שמח, עם הרגשה שיש לי עבודה טובה ביד ונחזור למסלול יפה.
למחרת, איך שהתחלתי לעבוד. הבנתי שמשהוא לא בסדר, והמסעדה בקשיים כלכליים. היה איתי עוד עובד זר מארתיראה, שהיה שותף כלים. והוא אמר לי שהוא עובד פה 12 יום, והוא הבין שהבוס פה לא הולך לשלם. יום אחרי זה הוא עזב.
אני החלטתי להדחיק, היה לי נח.
נשארתי. הבוס הביא עוד עובד, שעבד יומיים. ואחרי זה התפטר.
אחרי זה אמרתי לו, שאני מוכן לעשות הכל. גם הכנות, בישול, גריל. וגם שטיפות כלים, נקיונות, מחסן. הקיצר... זונה.
והקטע הוא שהרגשתי טוב. היה לי סיפוק מטורף מכל מה שעשיתי, הייתי עובד 14 שעות ביום. והייתי נאיבי. הרגשתי אלוהים. העובד המצטיין. אמרתי לעצמי שאין מצב שהוא לא משלם לי. אפילו, בגלל שכל כך לא היה לי אכפת מה אני עושה, כל עוד טוב לי. סיכמתי איתו שישלם לי חמש אלף שקל בחודש. על חמישה ימים בשבוע 14 שעות ביום. ועבודה קורעת. ניסיתי לבוא לקראתו בגלל שידעתי שאין לו כסף והוא בחובות.
איזה טמטום, איזה תסכול.. פשוט מתסכל לחשוב שהייתי כזה נאיבי.
הגיע העשירי לחודש, יום התשלום. והוא "מרח" אותי ואמר לי שישלם לי ב-14 לחודש. הייתי נאיבי ולחוץ. כמעט נגמר לי הכסף בחשבון והייתי חייב כסף.
ב-14 הוא אמר שישלם לי ב-23 לחודש.
וכבר הייתי חסר כסף. הייתי אוכל במקום עבודה, והיה לי כסף רק לנסיעות. אבל אמרתי לעצמי שלא נורא.. עוד מעט יגיע הכסף והכל יהיה טוב. לפחות אני לא מבזבז עכשיו..
ב-23 לחודש הוא שילם לי חצי. זאת אומרת 2,500 שקל. זה נתן לי לכסות את השכר דירה ועוד טיפה כסף לנסיעות. אבל הייתי נאיבי. והמשכתי לעבוד. כבר פחדתי, אמרתי לעצמי שאם עכשיו אני יפסיק לעבוד, אז בטוח אני לא יראה את הכסף. אבל... (טמטום) אם אני ימשיך לעבוד. יכול להיות עוד שאני יראה את הכסף בהמשך.
וככה הזמן עבר.. ואני מפחד. אבל לא פועל כי נח לי מדי. בסוף אחרי חודשיים וחצי של עבודה, כשהאשראי שלי ירד. ולא היה לי כסף בחשבון. נכנסתי לחובות לחברת האשראי ולפלאפון ולסלקום (אינטרנט של לפטופ) והוראות קבע שחזרו, על המחשב שממנו אני כותב כרגע. ורק אז התפטרתי, כשקיבלתי עוד אלף שקל.
הקיצר סיוט.
אבל, בזמנו, הייתי אולי אותו בנאדם אבל עם אישיות קצת אחרת. כנראה.
כל מה שקרה ריחף לידי, והייתי מוכן להמשיך הלאה. לקחת הלוואות, להחזיר חובות. ולהמשיך בחיי.
אבל אז חבר טוב אמר לי משהוא שיכול להיות שהיה טוב ויכול להיות שלא. את זה אני עוד יברר בהמשך.
הוא אמר לי, שבנאדם שפוי. כשחייבים לו 9 אלף שקל. צריך להכנס לדיכאון, להפנים את זה שחייבים לו כסף. ולשנות את עצמו כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.
אני הקשבתי לו. זה היה כשישבנו בבר. שתינו, הוא הזמין אותי כי הוא ידע שאין לי כסף.
ואני אמרתי לו, "תקשיב, אני יכול עכשיו להכנס לדיכאון באופן ייזום. לעשות את זה?" והוא אמר לי "זה מסוכן, יש אנשים שיכולים לצאת מזה תוך 3-4 ימים ויש אנשים שצריך שנים" "אבל תעשה את זה ותיזהר"
עשיתי את זה. לא יודע איך. פשוט הכנסתי את עצמי לדיכאון. דבר ראשון הייתי 4 ימים בבית. בקושי אכלתי. הייתי ישן 15 שעות ביום. אחרי זה מצאתי עבודה חדשה. ובמקביל תבעתי את הבוס הקודם שלי. והייתי עם הפנים ברצפה. חודשיים שלמים לא דיברתי עם אף אחד, חוץ מהשותף שלי. ומן הסתם בעבודה כי אין ברירה. לא היה לי כסף לכלום, כתבתי את זה כבר אבל לא הייתי אוכל ממש טוב. זה גם תרם לדיכאון. לא הייתי מדבר עם אף אחד, או לפחות לא מנסה. התכנסתי בתוך עצמי. והמשכתי לעבוד. כבר לא במטבח, אלא בתור מחסנאי. שזה קצת עבודה פיזית, אבל חסרת סיפוק באופן משעמם ומתסכל ביותר.
הקטע הוא שחודש אפריל היה חודש די משמח מבחינתי. וגם בו חל שינוי מאד מעניין באישיות שלי.
קודם כל סיימתי עם כל החובות שלי. וגם זכיתי בתביעה נגד אותו מעסיק שלא שילם (עוד לא ראיתי את הכסף, אני ילך להוצאה לפועל)
ומאפריל נהיה לי איזה שינוי מוזר באישיות, כשרק התחלתי לצאת מהדיכאון.
הקטע הוא שמאז שאני זוכר את עצמי הייתי קורא כל כתבת ספורט שקיימת ורואה כל משחק. ובחודש האחרון זה ממש לא מעניין אותי. לא קראתי אפילו כתבה אחת מאז.. פשוט לא אכפת לי.
הייתי שומע הרבה מטאל ורוק כבד. ו... לא יודע פשוט לא בא לי לשמוע. אני מעדיף רוק ישראלי ומוזיקה פשוטה יותר.
הייתי מתעסק במשך 90 אחוז מהזמן בתאוריות, פילוסופיות, קונספירציות. כל מה שאפשר לחקור לעמוק ולגלות רבדים עמוקים יותר של קיום.
ו-וואלה.. ממש לא אכפת לי מכל הדברים האלה יותר..
למעשה אני מגלה שכבר לא ממש איכפת לי מכלום למעשה.
וזה קטע שאני לא יודע איך לנתח אותו.. כי פשוט לא אכפת לי מכלום.
אם עד היום היה לי לפחות את העיסוקים שלי אז היום.. פשוט לא אכפת לי מכלום! והכל מאז אותו דיכאון ייזום והתוצאות שלו. נגמרו לי תחומי העניין. אין לי על מה לדבר עם אנשים וגם לא ממש אכפת לי מזה.
והכי מטריד, זה שאני לא יודע איך להגיב לזה..
זה טוב? זה רע?
כאילו.. מה הקטע?.. מבנאדם.. שהיו לו דעות ומחשבות ועיסוקים.. הפכתי לבנאדם שלא ממש אכפת לו מכלום..
סוג של רובוט.
אני עובד = כי אני צריך כסף
אני מבשל בבית = כי זה מביא לי סיפוק
אני מנקה = סיפוק
אבל מצד שני, פתאום נהייתי בנאדם אחראי יותר, מסודר יותר, לא מתפזר.
אולי אני מרגיש את כל מה שאני מרגיש כי אני עובר עכשיו משהוא שלא עברתי אף פעם. ואולי אני באמת סך הכל צריך להתאקלם למצב החדש והכל יהיה בסדר.
אבל פשוט אין לי מושג. זה הכל. אין לי שמץ של מושג!
אישהוא... עברתי משהוא קשה, הכנסתי את עצמי לדיכאון (באופן מודע!) ואני מתחיל לצאת מהדיכאון במצב אחר לגמרי מאיך שנכנסתי אליו!.. זה פשוט מטריד אותי.
מה זה? איך זה עובד? מה הקטע?
איך פאקינג כל יום בחיי הייתי מתעסק באותם הדברים ופתאום בבת אחת.. אני לא מתעסק בכלום יותר?.. איך? איך??...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
