טוב אז כידוע לכם מחר היום הראשון בספטמבר [ואם לא ידוע אתם צריכים לצאת מהבועה שאתם תקועים בה! ומהר!] משמע תחילתה של עוד שנת לימודים עבור אלפי ילדים בישראל. ואני כלכך מתלהבת ונרגשת ומחכה כבר להתחיל את השנה החדשה והראשונה שלי בתיכון XOXDXP. לא.
בדרך כלל אני מתרגשת בכמויות כאלה אדירות שאני אפילו לא מצליחה להירדם, אני מכינה כל פרט מראש החל מהתיק והדברים שבתוכו ועד לעגילים שיתאימו לבגדים, אני מצפה בקוצר רוח למחרת עם רגשות מעורבים כלכך שהכל מתהפך אצלי בבטן כמו סלט ירקות אחד גדול, אני בוכה, צוחקת ומצבי הרוח שלי משתנים במהלך היום האחרון כמו לאישה בהריון בחודש הרביעי ובקיצור- היום האחרון אצלי תמיד היה היום, לפני היום הגורלי המרגש.
וכעת? אני לא מתרגשת בשיט ואני בטוחה שארדם בצ'יק, עברתי על כמה חולצות פה ושם והחלטתי שאני כבר אתארגן על איזה סמרטוט מחר בבוקר ואת התיק? התיק בכלל עוד לא הוצאתי מהארון, הרגשות היחידים שמעורבבים אצלי בבטן זה כעס על הכאב גרון שצץ עכשיו לקראת הערב ושיעמום אחד גדול, והדמעות היחידות שיצאו ממני היום זה כי רבתי עם ההורים כמיטב המסורת של היום לפני הלימודים.
למה אתם בטח תוהים? אני אגיד לכם למה. זה לא כתוצאה מכך שכבר עברתי הרבה ימים אחרונים בחיי ועכשיו זה פחות מלהיב, לא, הדבר שפחות מלהיב זה בית הספר שלי. אומנם הגעתי מחטיבה שונה לגמרי מהתיכון אליו אני הולכת אבל הכל כל כך ידוע לי כאילו זה לא החיים שלי אלה סתם עוד קומדיה רומנטית שרואים בה כל מהלך מראש. הכתה? חיקוי מושלם של הכתה הקודמת שלי- כולם נחמדים וחביבים זה אל זה, בקטע של גיבוש ובלה בלה, וכן זה ישמע כלכך קוטרי מצידי אבל דווקא הייתי רוצה איזו פרחה פה ואיזה ערס שם ושיהיה לי חתיך בכתה! לעזאזל! החברות? בול אותן חברות כמו קודם, למזלי כל החברות שרשמתי איתי בכתה אבל איתן הגיעו תוספות דביקות ומעצבנות של ילדים שלא מספיק שנדבקו אלי כמו עלוקה בכל רגע פנוי שלי בשכבה אלה עכשיו אני יודעת שהדקות החופשיות שלי יהיו רק כשאני אשתין בשירותים או אתחבא בפינה נידחת של השמיניסטים כי לשם הם לא ילכו מפחד של עצמות שבורות וגולגולות סדוקות [אני מגזימה לפארנואידים שבכם אבל לאלה שלא יודעים השמיניסטים לא מקבלים בחיבוק רחב ונשיקות כל שישיסט שנכנס לקומתם]. המורים? סהכ אנשים שילמדו אותי את אותם מקצועות במשך שלושת השנים הבאות. המחנך? איש נחמד שרק מהכרות של יום אחד איתו אני מעריכה אותו מאוד אבל למרבה האירוניה הוא מורה להיסטוריה לכן כשהוא מדבר בקולו החלש והמרגיע ב8 בבוקר.. אי אפשר שלא להירדם.
בקיצור? הייתי נרגשת הרבה יותר לחזור לעוד שנה עם הכתה שלי בחטיבה כי אפילו אחרי 3 שנים איתם היו קורים דברים הרבה יותר מעניינים ומרתקים עבורי.
ואתם? אלה שנפלתם על הבלוג וקראתם עד הסוף? אני מאחלת לכם שנת לימודים נפלאה ומלאה בהתרגשות ובחוויות ושלכם כן יהיו את הפרפרים בבטן כי בסהכ לחזור לעוד שנת לימודים בגישה כמו שלי זה לא כיף בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
