'ותגיד... אם באיזה יום גרוע במיוחד, באמצע פברואר, כשעץ גדול ייפול על עמוד חשמל ויעשה קצר בכל העיר... אתה לא תהיה כאן? מה אז?!! אני אקפא לי למוות כמו מוכרת הגפרורים הקטנה מהסיפור של אנדרסון?'
היא שכבה בבית חולים אי שם בצפון הארץ, כ-שעתיים נסיעה. היא הולכת ומחזירים אותה. מנסה ללכת ושוב מחזירים אותה. כבר הלכה אבל בכל זאת החזירו אותה. ואני... איך אני אמורה להיסתכל על עפעפיים פרומים?
הרי זה פשוט מאוד להגיע לרציף מס1 ולעלות על הרכבת של 10:22 צפונה.
את האישה הזאת הכרתי בתור ילדה בת 5, כשהיא ביקשה ממני לסחוב דליים להשקייה מן הנהר. היה לה מספיק כסף להעביר צינור מן הנהר עד לגינה שבה היא גרה- אך רחוק ממני להבין מדוע לא עשתה זאת. לאן שהיא הולכת לא תוכל לקחת את הכסף הזה איתה והבת שלה מיד אחרי לכתה תניח צינור השקייה.
נתקלתי בה שוב כשהייתי בת 14, ממורמרת היא לא אמרה דבר רק שבעלה מנהל רומן כבר שנים ובגיל 61 רוצה גט. הבנתי אותו בחיי שכן. ולא הבנתי מה היא כל כך מופתעת. ולבסוף בעלה נישא שנית והיא גרה לה בדירה שכורה עם שותפה שהייתה חצי חירשת חצי מעופפת.
הגעתי לפגוש אותה שוב יום לפני גיוסי לצה"ל - הגיוס המיוחל. היא זרקה לי שטר של מאה שקל ושלחה אותי לדרכי. אחרי שהסתבר שהגיוס נמנע ממני הרגשתי רע על כך שנתנה לי כסף בלי סיבה ממשית. אך היא לא ידעה זאת.
וכיום אני צריכה להיסתכל באישה ששוכבת בעפעפים פרומים בצורה נוראית כל כך שאפילו הבן של החייט לא יעז לתפור אותה. והדבר היחיד שאני חושבת לי זה - אלוהים הרי זה כל כך צבוע. אם אלו הם המים הרדודים אז אני שוקעת כבר 7 סמ' מעל הראש - לא יכול להיות שאני כל כך קטנה.
הרי גם אני וגם היא נימצא שם מתוך נסיבות, כי החיים קשרו אותנו יחד תחת הגדרה משפחתית מטומטמת. הרי היא לא אוהבת אותי ואני לא אוהבת אותה. אבל צבועה או לא צבועה, משחק לו או רוקד לו- על המצפון - "זה לא משנה" ככה אמרו לי - "ככה נהוג במשפחה".
ואילו רק הוא היה כאן. הוא היה לוקח אותי חצי בכוח. ואז הייתי מרגישה טוב יותר, כי זה לא היה נראה כאילו הלכתי מרצוני.
'אל תפרמוני עוד. על כן, השוואות חסרות רגש או מגע.'
יורדים דמדומים ואני לא סובלת אותם ונמשכת לצאת החוצה אל החשכה. והעיקר מה שמושך אותי החוצה זה חלום או הזיה. נולד לי בראש חלום כזה שדי לי לצאת לרחוב ומיד אפגוש אותו שם. וחושבת לי וחושבת לי. היטמטמתי בסוף, נדחקתי בין אנשים עד בחילה. אני נדחקת כמו שיכורה ויש כאלה שמקללים. ואני פשוט מסתירה את זה...
והולכת לבקר אף אחד.
ולחשוב שה-שלוש דקות הקצרות האלה ביום הן כל מה שבאמת חשוב. ובשבת יש נוהל שבת ואין -שלוש- דקות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
