אל תצחיק אותי שלא תכאב לי הבטן. הייתי יכולה להיות לך דממה.
ואולי תסביר לי שאתה לא הולך להסביר דבר.
עתה עצור לי.
איך לרגע קט נכבשתי. ותו לו. ודי.
הרי זה כל כך מוזר כי אם היית עומד בציפיות שלי. היית יודע להפריח טבעות מעשן או לבקש סליחה או לפחות לא היית מעשן לייט.
אהבת אותי רואה נשיונל גיאוגרפיק על הספה ועישנת איתי מקומות רחוקים בניירות מגולגלים.
קמה בבוקר יחפה על הרצפה המלוכלכת, ללא אור שמנסה לחדור, מחפשת בשקט את הבגדים.
אני שופכת קפה על השיש ומסרבת לנגב למרות הנמלים.
אני לא מתמודדת הייטב עם כביסה מלוכלכת וגם לא עם דיבורי סרק, לא יודעת לנגב רגשות עם מפית.
הרי אני מאלו שנועלות נעליים חצי שרוכות. ומנהלת שיחות מטלפונים ציבוריים, כמו שתמיד אמרנו שאלפי מנויים של אורנג' לא יבינו.
ואולי בכל זאת נחפש את הרגע הזה שנמצא בין הריס לעפעף?
שדרה של עומק לא ברור.
הרי היית לי במדורת ל"ג בעומר מקיאה זיכרונות ישנים בריח של וודקה 40% אלכוהול.
ואולי פשוט ניקח את הרחובות הריקים שהענקתי לך ונשוטט בהם כמו בהזיות שכבר אינן?
ננצל את הזמן הזה לבנות חדר לבן ? אתה יודע, קטן ופשוט, כדי שאוכל להתגורר שם ליד מחסן המילים שסחטת עד תום.
ואתה תשאל "היש דבר עצוב יותר משטח שאף איש לא רוצה בו?". הסתרת מחשבות בתוך צנצת סוכר. ואני אגיד "יפה לך העולם , אפילו החורף , אפילו החושך". ואני לא יודעת איך הייתי בו בלעדייך.
געגועים ומחכה ששוב תחזור, כי אתה לא פה ואני לא שם.
הרי הם יזרקו אליי את הכדור ואני לא יודעת לבעוט. ואני יהיה הילדה הכי יפה בגן שאף אחד לא אוהב, משקרת,
אתה ואני -ניילון מרשרש.
והילדים ישחקו.
אני בת עשרים ושתיים ואלוהים... אני כזאת קלישאה.
מצטערת שלקחתי, מצטערת שבלבלתי.
בלגן של אלפיים מילים שכתובות צמוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
