לא די לצעוק שהמלך הוא עירום. צריך קודם להגדיר עירום ומלכות.
זה התחיל בויכוח על יצירת אומנות - זה תמיד מתחיל כך.
ואני רק נזכרתי כמה חרדה הייתי בגיל 10 כשראיתי את הסרט 101 דלמטים והאישה הנוראית רצתה לפשוט את עורם וברצינות רבה ולעשות מהם מעיל, תחשבו שעכשיו היו לוקחים את תום שלי ורוצים לעשות ממנו מעיל לברדור שחור -אבוי לא. אני נגד מעילי פרווה שעשויים מכלבים בלבד - נעלי עור וארנקים לבריאות - מתנינים לא אכפת לי. אז למה צריך לדון בזה בכלל?
"מי שרואה שאין מה לראות הוא עבד שענייני ממזרות אינם מעוותים את ראייתו".
אאההה וחשבתי על קולנים כמובן. קולן הוא מין מזלג שכשמרטיטים את שיניו הוא משמיע צליל בתדירות קבועה. הקולן היה מונח על הפסנתר שאמא ניגנה בו. הפסנתר שאני לעולם לא הצלחתי לנגן בו כהלכה. אה ואגב , יש אנשים שלא יודעים שיש להם שמיעה אבסולוטית וזה גם לא אכפת להם. אבסורד לא? נגני 2 אקורדים על גיטרה יקרים? כשאני חושבת על זה אני לא זוכרת לאיפה נעלם הקולן.
אני מרגישה כמו פתיחה עילגת לאופרה של רוסיני, שבה כל הזמן נדמה שזה כבר הסוף, אבל פתאום צץ איזה חליל מסתלסל והמוזיקה נמשכת עוד קצת.
בכל מקרה אין פואנטה למילים אלו רק רציתי להגיד שזה הוביל אותי לדמעות ועצב בעיניים. אני שונאת ויכוחים שאין בהם צודק או לא צודק. העניין הוא רק למי יש יכולת שכנוע גבוהה יותר. ומי צועק חזק יותר. ומי באמת ובתמים מאמין שהוא צודק. דמעות. דמעות.
אבל הכל בסך הכל מציאות וירטואלית - כך קוראים לזה האנשים שמדברים דיגיטאלית.
מאמץ שכנראה נידון מראש לכישלון לכפות , ולו לרגע, על המציאות והמילים - אחריות ומשמעות.
וואו המוח שלי כל כך מפוזר לכל עבר ואין לו מיקוד.
ואידך בדל סיום. וגם בזה יאמר .. כאילו!!!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
