הדפים הראשונים היו בלויים מאוד.. חלקם היו עם כתמים חומים, וחלקם היו בכלל צהובים לגמרי. נגעתי בדפים בעדינות עד שהגעתי לדף, עליו ראיתי את תאריך הלידה שלי. זה היה מוזר.

התאריך למעלה בדף היה בדיוק תאריך הלידה שלי, בדיוק באותה שנה.

התחלתי לקרוא.

" יומני היקר, שלום.

היום עבר עליי יום קשה .. מאוד קשה.

היום הגיע לקיצו הריון של תשעה חודשים שלמים.

היום ילדתי את בתי. טוב.. היא לא ממש בתי.

כבר סיפרתי לך על ההורים המאמצים נכון? אמרתי לך שהם מקסימים. הם פשוט זוג מושלם לגדל את הבת שלי ושל ג'סטין. אה כן, האב הוא ג'סטין. ככה הרופא אמר, הוא עשה בדיקת אבהות.

יכולתי לראות את אדם מעט מאוכזב.. הוא רצה להישאר קרוב, והוא ידע שאם הוא האב, זה רק יקרב אותו יותר אליי.

בכל מקרה ג'סטין הוא הבחירה שלי, לכל החיים.

ביקשתי מאדיסון ובוב לקרוא לילדה שלי איימי, אמרתי להם שזו הבקשה היחידה שלי.. איימי תהיה שלהם לנצח, ואני לא אתקרב, ולא אבקש לראות או להיות מעורבת, רק שיקראו לה איימי. השם הזה כל כך מקסים. הוא מרגיע אותי לחלוטין.

אני צריכה לספר לך משהו יומני היקר. אמרתי לאדיסון ובוב שאני לא רוצה לראות את הילדה.. אבל שכולם הלכו משם, פשוט הרגשתי מאין דחף מטורף ללכת לראות אותה. היא הילדה שלי, למה לא? קמתי מהמיטה וניגשתי אל החדר תינוקות.

הבטתי בה רגעים ארוכים.. יש לה עיניים בצבע דבש כל כך גדולות ובוהקות, ואותם תווי פנים כמו של ג'סטין.. אני מקווה שהיא תגדל להיות ילדה מקסימה ולאחר מכן נערה מתבגרת למופת ואחרי הכל – לאישה. אישה מושלמת.

הלוואי והכל ילך חלק.. פשוט הלוואי והחיים מפה רק ימשיכו לטובה. אני צריכה את זה, אני באמת צריכה את זה"

ברגעים אלו, הדמעות שזלגו מעיניי היו דמעות שקטות. כמה משפטים לאחר ההתחלה, כבר הבנתי. אני לא עד כדי כך מטומטמת.

אני נמצאת בחדר שינה של ההורים הביולוגיים שלי.

אני בבית של הוריי. הביולוגיים. שמסרו אותי לאימוץ ברגע שנולדתי.

לין, החברה הטובה שלי, היא אחותי. ורנדי, הילדון המתוק, הוא אחי.

"יומני היקר,

אחח לא להאמין איך החיים משתנים. שלוש שנים עברו מאז הלידה של איימי והמסירה שלה לאימוץ.. אני חושבת עליה יום יום. כל יום. כל דקה. לפעמים אני מתחרטת אבל אז אני נזכרת שאני וג'סטין היינו צעירים מידי בשביל זה ושלא באמת היינו יכולים להעניק לה את החיים שמגיעים לה.

לפני מספר ימים ילדתי את לין, הבת שלי ושל ג'סטין.

אני וג'סטין נשואים באושר ואושר.. ג'סטין בן 20, ואני בת 21. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר בוגרת, וטוב לי ככה.

כשאני מסתכלת על לין, היא מזכירה לי באיזשהו מובן את איימי.. אני כל הזמן מנסה לדמיין איך איימי נראית עכשיו. היא ילדה בת 3, מאושרת מהחיים, אני מקווה.

ג'סטין הולך ללמוד באוניברסיטה ואני הולכת להגשים את החלום שלי- להקים מקלט לנוער בסיכון. לין תגדל בסביבה תומכת ואוהבת, ושהכל רק ימשיך נפלא כמו עכשיו"

סגרתי את היומן בחוזקה, מכניסה אותו אל המגירה.

ניגבתי את הדמעות שזלגו בלי סוף, וירדתי בחזרה לסלון.

שם הם ישבו.. משפחה מושלמת כביכול.

הסתכלתי עליהם, הם היו כל כך.. מושלמים.

"איימי" הסתכלה עליי.. אמי.. אמילי. אמא שלי ?

אני לא יכולה להגיד בוודאות מה הרגשתי באותם רגעים.. כעס ושמחה ואושר ופחד ובלבול. הכל היה ביחד.

"אני.. צריכה ללכת"

"ללכת?", הסתכל עליי ג'סטין, "למה?"

ואז פתאום נזכרתי שהאמרגן של הלהקה שלי, הוא אבא שלי. כל כך.. מפחיד.

"אמא שלי. היא התקשרה. אני צריכה ללכת"

יצאתי במהרה מהבית, לוחשת ללין שאני אהיה איתה בקשר.

הדבר היחידי שרציתי עכשיו היה ללכת לחפש את שון.

כל כך רציתי לחבק אותו.. להרגיש אותו.

הלכתי אל מועדון ה'בוייר', שם הייתה ההופעה שהוא אמר לי לבוא איתו. הנחתי שהוא יהיה שם עם חברים ושההופעה כבר לקראת סיום.

לא עניין אותי כלום, רציתי לפרוץ בבכי בזרועותיו.

הגעתי אל המועדון.

ולפתע.. בחוץ.. לא האמנתי למראה עיניי.

"שון..?"

הוא הסתובב אליי.

הוא עמד שם.. מנשק.. בחורה אחרת.

"שיט" הוא צעק "איימי חכי אני יכול להסביר!"

לא הקשבתי. פשוט.. לא הקשבתי.

רצתי משם הכי מהר שיכולתי, עד שהוא השיג אותי ותפס בידי.

"תמות!!!" צרחתי.

כל כך צרחתי, לא היה לי קול יותר, לא הרגשתי כלום יותר, לא ידעתי לאן ללכת ולאן לפנות, ואם החיים שלי כרגע שווים משהו. ולמה אני צריכה להתייחס עכשיו? לעובדה שמצאתי את הוריי הביולוגיים בלי שרציתי בכלל, או לעובדה שחבר שלי בוגד בי?!

למען השם!

"איימי.. בבקשה.. אני מצטער"

הסתכלתי עליו, בוכה, כל הגוף כאב לי "כמה זמן?"

"כמה ז.. זמן מה..?"

"כמה זמן אתה בוגד בי?!"

"איימי.."

"תענה לי חתיכת מניאק! תענה לי!"

"אני.."

דחפתי אותו חזק "תענה לי!"

"אני לא יודע! חודשיים.. אני.."

"אני שונאת אותך. פשוט תעוף לי מחיים, תעוף מהלהקה, תצא לי מהחיים לגמרי! אתה מבין אותי?! תעוף!"

הלכתי משם כל כך מהר.. בלי להרגיש לאן אני הולכת בכלל.

בסופו של דבר, הגעתי לביתו של סטיב.

"הלו.. ? סטי.. ב.. אני למ.. למטה.."

אחרי מספר דקות, כבר הייתי בחדרו, שוכבת על מיטתו, שמה את ראשי על רגליו, והוא מלטף את שערי בעדינות.

שכבתי שם דקות ארוכות, שותקת ומנסה לעכל את מה שקרה לי.

"את לא חייבת להגיד לי כלום"

"סטיב.. אתה ידעת?"

"על מה?"

"שון.. הוא בוגד בי"

"על מה את מדברת? לא יכול להיות.. הוא.."

"הוא בוגד בי"

סטיב שתק.

כנראה שגם הוא היה צריך לעכל את זה.

מבחוץ נראינו הזוג המושלם, אני ושון, אבל כנראה שלא כל מה שרואים מבחוץ, זה באמת מה שקורה בפנים.

וכאן תמו להם שלוש שנים של אהבה. אהבה טהורה לחלוטין, בלי שום בלבולי שכל מסביב.

"אני מצטער כל כך.." אמר סטיב, "מה אני יכול לעשות בשבילך?"

"רק לחבק אותי"

הוא חיבק אותי חזק, ולא עזב.

"מצאתי את ההורים הביולוגיים שלי סטיב.."

"מ.. מה.."

"תאמין לי שבשבילי זה יותר קשה לעכל את כל מה שקרה לי הערב.."

"אין לי יותר מידי מה לומר, אבל רק יכול להבטיח לך שאם תלכי לישון עכשיו ותתעוררי בבוקר- את תרגישי הרבה יותר טוב. מחר בבוקר הכל יתבהר, ואת תראי שהכל יהיה רגוע יותר. בואי.."

נשכבתי במיטתו, הוא כיסה אותי בשמיכה, נישק את מצחי ותוך דקה כבר הייתי עמוק עמוק בשנתי.