אליס הזדעזעה למשמע אוזניה. היא לא ידעה איך להגיב לעובדה.. שחברתה הטובה, כבר מספר חודשים, מאוהבת בה. שחברתה הטובה, לסבית. הדבר הראשון שעלה בראשה של אליס זה גועל, ופחד, וקצת בלבול, ורצון ללכת משם. "זה.. זה לא בשבילי מארי.." היא הבינה את מארי, היא מעולם לא שפטה על פי מראה חיצוני או נטיות. אבל הפעם, כשהדבר דפק על דלת ביתה, כשחברתה הטובה ביותר הייתה חלק מהתיאוריה.. זה קצת הפחיד אותה. היא הרגישה מובכת, ומפוחדת, היא לא יודעת מה עושים במצב הזה. מארי הסתכלה עליה, היא פחדה אבל היא הרגישה כל כך הקלה. אבל.. באותו הרגע שאליס הרימה את עצמה מהספה, אמרה לה לא להתקרב אליה יותר, ויצאה מהבית - מארי הרגישה את כל עולמה נופל לתוך בור ענק.
מארי עמדה אל מול המראה.. שוב. רק שהפעם, היא הייתה מזועזעת מהמראה שלה. עברו כמה ימים מאז מה שקרה, אליס לא התקשרה ולא ניסתה ליצור קשר. גם מארי לא. כל בנאדם שהיה רואה את פניה של מארי עכשיו, או את גופה הכתוש, היה נבהל. ובהחלט חבריה שמכירים אותה, ויודעים מי היא. מארי לא אכלה כבר מספר ימים, היא לא הכניסה לגופה כלום מלבד מים. הלסת כאבה לה, והעיניים עוד יותר. היא לא הצליחה לישון כלל. והיום, כשעמדה אל מול המראה, היא הבינה שהיא לא רוצה למות בייסורים ועינויים. היא מעדיפה לגמור עם זה אחת ולתמיד. החבל שהיה בידה, לא נועד למשחק. היא תלתה אותו גבוה, ואז עשתה בו ליפוף חזק. היא זוכרת שראתה דבר כזה בסרטים, לרגע היא התחרטה ואז מיד חזרה לעצמה. היא לקחה את הפלאפון שלה בשארית כוחותיה, הכניסה את ראשה אל תוך החבל שהיה מעוגל, ואז חייגה במהירות למספר המוכר ביותר.. למספר של אליס. אליס באותו הזמן ישבה בבית, היא כבר מספר ימים בחשבון נפש עם עצמה. מה לעשות, לאן לפנות, האם להתקשר למארי או לא, האם לדבר על כך עם אמבר או לא. ופתאום.. היא רואה את המספר של מארי על הצג. הלב שלה פעם הכי מהר בעולם. אבל היא החליטה לענות, היא לא רוצה להשאיר את הסיפור עם מארי ככה, פתוח. "ה-הלו..?" "אליס..", קולה של מארי היה נשמע מפחיד, כל כך מפחיד שאליס החלה לחשוש. "היי מארי, מה.. מה שלומך?" "התקשרתי- רק, בשביל להגיד לך- ש.. אהבתי אותך יותר מכל דבר- ש- שאי פעם אהבתי. אני- מניחה שלא תמיד דברים מגיעים אלינו בצורה הרצויה, אבל קשה לי לקבל את זה- אני מוד-מודה. אז.. להתראות אליס" "על מה את מדברת מארי?" הטלפון נותק עוד לפני שאליס בכלל יכלה להבין. היא הריחה משהו מסריח.. ה'להתראות אליס' לא היה להתראות רגיל, זה היה פרידה. היא הבינה שמשהו קורה. מארי במהרה חייגה את מספר הטלפון של סאם, מרגישה את החבל חונק אותה, אבל לא מתכוונת לסיים את החיים האלו מבלי לדבר עם האדם שהיה בשבילה כל החיים. "תהיה מאושר סאם, כי מגיע לך" "מארי את לא נשמעת טוב.. מה יש? רוצה שאני יבוא?" "לא.. אני- צריכה, ללכת, עכשיו. להתראות סאם, אני אוהבת.. אותך" הטלפון נזרק על הרצפה, לא בשליטתה של מארי. היא הרגישה את הגוף שלה קורס, היא הרגישה את המערכות בגופה מפסיקות לתפקד. ואחרי כמה דקות.. היא כבר לא הרגישה דבר.
"קולין.." "מה?" "תדבר. בשביל אתה פה" קולין ישב כבר כמעט רבע שעה שלמה ולא הוציא מילה מפיו. "אני מרגיש כל כך רע עם עצמי, אני שונא את עצמי. פגעתי באלקסיס.. אני לא כזה!" "כמה זמן עבר מאז?" "כמעט חודש." "ודיברתם מאז?" "לא.. היא לא עונה לי. התקשרתי אליה עשרות פעמים, וניסיתי לפגוש אותה במקומות בילוי העיקריים שלנו. והיא לא באה, היא לא שם, היא לא עונה, אני חסר אונים" "פגעת בה קולין, אתה לא יכול לצפות לחיים פשוטים עכשיו" "על מה את מדברת ונסה?" "על יסוריי המצפון. הם תוקפים את כולנו בשלב כזה או אחר בחיים.." "זה לא יעבור בחיים?", שאל קולין, מצפה לתשובה כמו ילד קטן בגן שמסתקרן. "זה יעבור. הזמן מרפא הכל"
ההלוויה של מארי הייתה קשה מנשוא. אליס עמדה בוכה אל מול הקבר, סאם מחבק אותה מצד אחד, מהצד השני אמבר שאף היא הזילה מספר דמעות, וגם דני היה שם, בשביל אליס. אליס זוכרת בדיוק מה קרה אתמול. אחרי הטלפון המבהיל ממארי, היא התקשרה לאמבר מבקשת ממנה לנסוע איתה לביתה של מארי. השתיים הגיעו בדיוק עשר דקות אחרי שליבה של מארי הפסיק לפעום. המראה של מארי תלויה בפתח חדרה- יישאר חקוק לנצח בראשה של אליס.. היא רצה אליה והשכיבה אותה על המיטה, מנסה להחיות אותה, בוכה והדמעות לא מפסיקות- אבל ללא הצלחה. מארי מתה. דני אמבר וסאם היו יחד עם אליס כל היממה הזו שעברה. ועכשיו הם עומדים שם.. בוכים על מארי, על הבחורה החייכנית והמקסימה שהייתה, הבחורה שהחזיקה סוד שלקח אותה מהעולם הזה.. אהבה נכזבת. אליס נשבעה שלא תסלח לעצמה בחיים, היא גרמה לחברתה הטובה למות ולא מרצונה. הם יצאו מבית העלמין, עצובים, בוכיים, מפוחדים ולא יודעים לאן ממשיכים מכאן הלאה. ג'יימס עמד בכניסה למקום. הוא לא היה מסוגל להיכנס פנימה. הוא לא היה מסוגל לראות את זה. כשראה את אמבר, הוא מיד התקרב אליה, לוחש לה - "מה יש..?" "לא עכשיו ג'יימס" "אמבר.." "לא עכשיו. אינך מבין?" "את לא התקשרת כבר המון זמן, כמה שבועות, את לא מדברת איתי. את לא עונה, לא באה. מה יש לך?" "אני מצטערת.." "זהו? זה נגמר? ככה את מוותרת?" "מגיע לך מישהי טובה יותר, שתוכל להקים איתך משפחה, ולאהוב אותך באמת. לא צעירה בת 18 שעוד רוצה לראות עולם ולחיות חיים, לבלות וליהנות. אני מצטערת.." ג'יימס לא ענה. הוא הסתכל עליה כמה שניות, מבטיח לנצור את פניה היפות ושפתיה הרכות בזכרונו לעד, את הנשיקות והרגעים הכי יפים. הוא נשם עמוק, והלך משם.
אליס ישבה בביתה, שבועות עוברים, הכאב ממשיך, וכלום לא עובר.
אמבר הייתה לצידה של אליס, יושבת ומחבקת, לא מפחדת לבכות גם כן. זה חיזק את שתיהן.
ג'קסון.. הוא היה לצד שתיהן. לא מתכוון לעזוב לעולם. הוא וקייל כבר לא ביחד. הוא ידע שזה לא יחזיק מעמד. הוא כאב בעצמו, אבל הוא שתק, כי הוא יודע מתי לשתוק ולהיות פה.. בשביל אליס.
רייצ'ל ישבה בפארק, מסתכלת סביב, היא עדיין לא מוכנה להתחיל את החיים שלה מחדש.
סאם כאב יותר מכל אדם אחר, מארי שלו הלכה, החברה הנצחית והמדהימה- היא כבר לא כאן. הריק שהיה בליבו, לא יתמלא שוב לעולם.
ג'יימס ישב בביתו, משחק עם מקס, מנסה לחייך אבל ללא הצלחה. הוא מתגעגע לאמבר, ולא יודע איך להמשיך הלאה.. בלעדיה.
אלקסיס הייתה בבר, שותה כוס אחר כוס. היא שמעה על מותה של חברתה, ובכתה שעות על גבי שעות בחדרה, שותה בקבוק אחר בקבוק של בירה, רוצה להצטרף למארי, בטוחה ששם יהיה לה טוב יותר.
קולין אכל את עצמו. מארי לא תחזור לעולם. אלקסיס לא תהיה שלו יותר. וקייל.. הוא מתגעגע. הוא לבד.
קייל כעסה על עצמה. איך היא נתנה לעצמה להיסחף לרומן כושל עם ילדון בן 18 ? היא רוצה א ה ב ה !
דני מתגעגע לאליס, ורק עכשיו הוא מבין כמה הוא הפסיד וכמה שהוא רוצה אותה בחזרה.
ונסה ישבה במשרדה, ריח הפרחים ששלחו לה לפני מספר דקות מילא את האווירה. דלת המשרד נפתחה, ברנדי עמדה שם. ברנדי הייתה המזכירה של ונסה. "גברתי, הבת שלך חייגה. להעביר לך אותה?" "כן כן בטח. תודה ברנדי" ונסה ענתה לטלפון, בקו הייתה מיה. "מיה מותק, מה נשמע?" "בסדר. מתי את באה אמא?" "עוד מעט יפתי. את עם המטפלת?" "כן" "טוב. אני אגיע ואז אנחנו מתארגנות ונוסעות לכנס, זוכרת?" "כן. ביי אמא" "ביי אהובה קטנה שלי" ונסה סיימה את כל הטלפונים שלה, מזמינה את האנשים לכנס החשוב שהולך להתרחש הערב.
הבניין הגדול היה עמוס באנשים. מכוניות הגיעו, אנשים לבושים בשמלות וטוקסידו נכנסו אל הבניין. האולם הגדול היה מוכן. מילאו אותו עשרות אנשים והשלט הגדול שהתנוסס על פתח האולם 'ונסה ארטלייר- מדברת', רק גרם לאנשים להיות יותר ויותר מסוקרנים. בעולם שלהם, ונסה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותם. בעולם של כל האנשים האלה, לא היה להם דבר מלבדה. היא שחררה אותם מהכל, מהבעיות והצרות, היא החזיקה אותם בחיים. ורק עם אחת מהם היא לא הצליחה. מארי. ולכן החליטה לכנס את כל הלקוחות שלה.. ולדבר. היא עמדה מאחורי הבמה, מסתכלת על הבת שלה, מיה, בעוד שמאפרים אותה. "טוב הגיע הזמן שלי לעלות על הבמה. מיה אני אוהבת אותך מתוקה" "גם אני אמא"
בשורה הראשונה התיישבה אליס. היא הגיעה לבדה. ונסה חייגה אליה מבקשת להגיע- אז למה לא? מתי ונסה עשתה לה משהו רע? בחיים לא. היא אוהבת אותה כמו שהיא אוהבת את אימה. אחרי מספר דקות, אמבר הגיעה גם כן. אליס לא ציפתה לראות אותה שם. הן שתקו למספר שניות, עד שהגיע גם ג'קסון. לאט לאט- השורה הראשונה כולה התמלאה באותם אנשים מוכרים, פרצופים מוכרים. הם לא הבינו דבר אבל בטחו בעובדה שתכף.. הם יבינו הכל.
"שלום לכולם. אני ונסה ארטלייר, כולכם כבר יודעים. וואו.. מוזר לעמוד כאן על הבמה, לראות את כולכם, אנשים מדהימים אחד אחד שממלאים לי את חיי היום יום באושר, שמחה, דמעות, כאב, כעס. היום, אני עומדת כאן, בגלל שלפני מספר שבועות קרה מקרה מאוד עצוב, וקשה" ונסה הפנתה את מבטה אל השורה הראשונה.. שם היא ראתה אותם יושבים. את אליס, אמבר, ג'קסון, רייצ'ל, סאם, ג'יימס, אלקסיס, קולין, קייל ודני. הם כולם הביטו בעינייה מבקשים הסבר. "מארי ברנרד, ז"ל, התאבדה לפני מספר שבועות. היא תלתה את עצמה בפתח חדרה. מארי הייתה אחת הלקוחות שלי. היא הייתה מעבר ללקוחה. מבחינתי, אני לא הייתי הפ ס י כ ו ל ו ג י ת שלה, אני הייתה האמא המחליפה שלה, אשת הסוד, החברה הכי טובה. מארי הרגישה שהמשרד שלי הוא הבית שלה. המשרד שלי נסגר באותו היום בו שמעתי שמארי התאבדה. הוא נסגר ופתחתי אותו שוב, לפני שבועיים, כשידעתי שאני מוכנה להמשיך הלאה בחיים. כן, עד כדי כך קשה זה פגע בי. הכנס הזה היום, הוא כנס לקחים, מסרים להעביר אליכם יקרים שלי, כדי שאני לא אצטרך להרגיש שוב כמו שהרגשתי, כדי שהאנשים שנמצאים סביבכם והם חלק מחיי היום יום שלכם- יוכלו להמשיך ולהיות מאושרים שאתם נמצאים שם. אז אני אתחיל ואספר לכולכם את סיפורי. אני ונסה, אני נולדתי בכפר קטן רחוק וכשהייתי בת 15, הכרתי את ג'ון, שהיה החבר שלי אז, נכנסתי להריון ונולד בני הראשון - קונור. לא פחדנו מהעובדה שאני רק הייתי בת 15, החיים שלנו נמשכו כרגיל וכמובן שמאוחר יותר גם התחתנו. קונור.. היה האדם הכי מקסים וחייכן, מצחיק ויפה תואר שראיתי מימיי. רציתי לשמור אותו קרוב אליי לנצח. כשקונור היה בן שנתיים נולדה לנו בת נוספת - ג'וי. ג'וי זה שמחה, כפי שכולכם יודעים. העיניים שלה בישרו את הגעת האושר לחיינו, היא חיזקה אותנו בתור משפחה. ג'וי הייתה מושלמת. פשוט מושלמת. כשקונור הגיע לגיל 15, הכל השתנה. הוא היה הרבה מחוץ לבית, הוא לא הרבה לדבר איתנו, הוא החל לעשן ולשתות. ובלי לפרט יותר מידי.. בגיל 16 הוא מת ממנת יתר. (סמים) המילים לתאר את מה שעבר עליי.. לא יספיקו. מכאן.. הכל המשיך רק להתדרדר. ג'וי הגיעה לגיל 13, יצאה ערב אחד עם חבריה, ובסופו היא כבר לא הייתה איתנו. ג'וי נאנסה ונדקרה למוות. היחסים ביני לבין בעלי החלו להיות מאוד מסובכים וקשים, הוא לא יכל להמשיך ולהתמודד עם העובדה ששני ילדיו מתים, וירה בעצמו. נשארתי אישה בת 30, לבד.. ובהריון. ביום שבו ג'ון התאבד - גיליתי שאני בהריון. והיום.. היום אני בת 41, מגדלת את בתי - מיה , בת ה10. בשביל כולכם זו פעם ראשונה שאתם שומעים את סיפור חיי. והיותי פסיכולוגית, החלה רק כאשר מיה נולדה. לפני כן לא הייתי פסיכולוגית, אלא מדריכת כושר. איך הגעתי ללמוד פסיכולוגיה ? בגלל כל מה שעברתי. לאבד בן, ועוד בת, ובעל.. זה מעבר להגיוני, מעבר לשפוי, ובכל זאת הרמתי את עצמי גבוה ונשארתי בחיים, מחזיקה את החיים שלי רק בשביל מיה. מיה הייתה האור בחיי, היא הייתה הכל. מיה.. היא אוטיסטית. היא נולדה ככה, משותקת בכל חלקי גופה, חוץ מאזור קטן בכפות ידיה, ובפניה. היא מדברת כמעט שוטף, והיא נבונה כל כך, חכמה ואינטיליגנטית. יש לה המון חברים, היא מצטיינת בלימודים, היא משחקת במשחקי חשיבה כל הזמן.. ואתם שואלים - מה גרם לי ללכת ולעזור לאנשים אחרים בבעיות שלהם, שאני בעצמי עדיין לא מספיק שפויה נפשית בשביל לפתור את הבעיות של עצמי ? אתם גם שואלים את עצמכם, איך אני כל כך רגועה וחייכנית אחרי כל מה שעברתי. אז אני אסביר לכם. אני שלמה עם עצמי, ועם כל מה שאלוהים העניק לי. אני לא חושבת שזה דבר רע. מיה בהיותה אוטיסטית, זה לא בעיה- זה הדבר הכי מדהים שיש. הילדה הזאת היא מעבר לכל מה שכולכם יכולים לדמיין, היא המתנה שלי, ולשנייה אחת לא כעסתי או בכיתי על מר גורלי. אלוהים הציב אותי בחיים האלה, בשביל מטרה מסויימת. הוא העביר אותי מכשולים ודרכים קשות, העמיד בדרכי אבנים כדי שאפול ואלמד לקום. ומעבר להכל, הוא השאיר אותי פה כדי לעזור לכם. אני מניחה שזה הייעוד שלי בחיים. וביום שבו שמעתי על מארי.. הכל קרס מבחינתי. הייתי בטוחה שאני אצליח, שמארי תעבור תהליך כי זה מה שהיא חיפשה כשבאה אליי, מתחננת לעזרה, מרגישה שהחיים מתאכזרים אליה כי היא לסבית. באותו היום ששמעתי על מותה, כשהגעתי הביתה, מיה הסתכלה עליי בעינייה היפות ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. וזה כל מה שהרגיע אותי. מי שנמצא פה, עובר תהליכים לא פשוטים בחייו. חלקכם קצת בטוחים יותר בעצמם, וחלקכם קצת פחות. אהבה נכזבת. מה יש להגיד על אהבה ? אהבה זה כל מה שמחזיק את כולנו בחיים. להרגיש נאהבים, לאהוב, לקבל, ולתת. וכשאנחנו מרגישים פגועים מאיזשהו צד.. אז אנחנו נכנסים לדיכאון. ומותר לנו. מותר לנו לאהוב, ולחשוב שאולי זה לא מתאים לנו. מותר לנו לשמור סודות, ואז לגלות אותם לאנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליהם. מותר לנו לנסות ולהיפגע, להיפתח לעולמות חדשים. מותר לנו לאהוב ולרצות תשוקה ואהבה אבל אסור לנו לפגוע באנשים בדרך. מותר לנו ואנחנו צריכים ללכת בדרך הישר. מותר לנו לפחד ולרצות להשתנות, ואפילו לאזור אומץ ולעשות את זה, להתנתק ממה שעושה לנו רע. מותר לנו לנסות דברים חדשים, ולקחת סיכונים. כי החיים מורכבים מלקיחת סיכונים. אם לא ננסה, איך נדע? מותר לנו להרגיש מהו לב שבור ולרצות לא להתאהב יותר לעולם, אבל לזכור בתוך תוכנו שכולנו בני אדם. מותר לנו להתאהב אבל אסור לנו לשחק בלב של אחר. כי זה הדבר הכי פגיע בעולם. מותר לנו לרצות דברים אבל אסור לנו להשיג אותם על חשבון אחרים. כי זה מי שאנחנו, כי ככה אנחנו בני האדם - מרגישים את כל הרגשות שבעולם. מתירים לעצמנו כל כך הרבה דברים.. ואוסרים מעצמנו את חלקם. בחיים שלי.. תמיד פעלתי על פי הרגש, תמיד עשיתי כל מה שרציתי, הרגשתי את הכל בצורה הכי קיצונית שיש. אמנית שאני מאוד אוהבת אמרה , 'הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב.' אהבתי להרגיש, את הכל. אפילו את הפחדים שלי אהבתי להרגיש, כי אז ידעתי שאני לא בובה חסרת רגשות. וסוד אחד קטן נוסף.. ביום שבו הבנתי שאני לא היחידה בעולם שמרגישה את כל הרגשות - התבגרתי, השתניתי, צחקתי, והתחלתי לחיות את החיים. למדתי שבן אדם שאוהב את עצמו ומוכן להכיר במעלות ובחסרונות שלו - הוא אדם חזק. אני פה, עומדת מולכם, אישה חזקה וגאה, שמוכנה להקריב הכל בשביל שהאנשים שהיא אוהבת יהיו מאושרים. אני עומדת פה מולכם, ומתחת לבעלי ושני ילדיי שנמצאים בגן עדן, מבקשת ממכם לתת ערך לחיים, לא לפחד להרגיש, לסבול ולבכות, לחייך מידי פעם, לתת לעצמכם להשתגע - החיים הם המתנה הכי גדולה שאלוהים העניק לנו, ואסור לנו לבזבז אותה. ועכשיו.. כאן מאחורי הבמה הזו, יושבת על כיסא הגלגלים ביתי מיה - והיא רוצה לבוא הנה לדבר איתכם. מיה.. בואי" מיה עלתה אל הבמה, מסתכלת אל כולם בעינייה היפות. היא תמיד ראתה בעיניים מה שאף אחד אחר לא היה מסוגל. בראש התרוצצו אלפי מחשבות ולא תמיד היה לה את הכוח לדבר עליהן. מיה הייתה מיוחדת, ולא רק בגלל היותה אוטיסטית. היא תמיד התעסקה במה שהשאר לא, היא תמיד הסתכלה על העיקר ומעולם לא על התפל. וזה מה שגרם לה להיות ילדה כל כך מוצלחת ומתוקה. אצבעותיה זזו טיפ טיפה, ואז היא פצתה את פיה לדבר אל הקהל. "הרופאים אומרים שאני נס. אני דוו- דווקא חושבת שאני ילדה רגילה, אין בי שום דבר שונה, או מיוחד. אמא תמיד סיפ- סיפרה לי שאני הסיבה לחיים שלה, ואני חושבת שהיא הסיבה לחיים שלי. אתם לא צריכים לבכות כי קשה, או לשנוא את עצמכם כי לא הצלח- הצלחתם, אתם צריכים לחייך כי אתם מצליחים להתגבר, ולאהוב את עצמכם כי פעם הבאה, בטוח תצליחו. ולעולם לא להסתכל על הצד השלילי.. כי כך לא תתקדמו לשום מקום. תהיו כמוני, תחייכו אל העולם והוא יחייך אליכם בחזרה"
לכמה שניות כולם שתקו, רוב הקהל ניגב את דמעותיו המביעות כל כך הרבה רגשות מעורבבים. ואז, אט אט כולם עמדו על הרגליים ומחיאות כפיים חזקות מילאו את האולם. אליס, אמבר, ג'קסון, רייצ'ל, סאם, ג'יימס, אלקסיס, קולין, קייל ודני - עלו כולם יחדיו על הבמה, מחבקים בחוזקה את ונסה, בוכים, מביעים הזדהות, אומרים תודה בעיניים מחייכות, ובו בזמן מודים לאלוהים ששלח להם אותה. "את הדבר הכי מדהים.. שאי פעם קרה לי", אמרה אליס לונסה, "תודה שאת כאן. פשוט תודה"
תלמד בבית הספר כאילו אינך זקוק להשכלה, תשרת בצבא כאילו המדינה כלל לא מעניינת אותך, תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף, תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך, תצחק אפילו אם לא מצחיק, ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
