חייגתי לאדם, שלא ראיתי אותו מאתמול, וזה מוזר, כי אני רואה אותו כל הזמן.. הפנימייה הזאת קטנה, פוגשים פה את אותם אנשים כל הזמן.

"הלו?"

"היי, מה נשמע?"

"בסדר. אמי, אני אדבר איתך עוד מעט"

"רגע.. איפה אתה? נעלמת אתמול.."

"אני עם חברים, אני יתקשר בערב, טוב?"

"אתה רוצה שאני יבוא לישון איתך היום?"

"כן כן אין בעיה. נדבר ביי"

וניתק את הטלפון.

לא התעסקתי בזה יותר מידי ואחרי מס' דקות כבר נרדמתי לשינה עמוקה, מחפה על השעות שינה שחסרו לי.

ג'ולי חזרה מבית הספר ונכנסה לחדר שלנו, מעירה אותי.

"נלך לאכול צהריים ותספרי לי איך היה היום?"

"כן בואי"

הגענו שוב לקפיטריה, קונות סנדוויצ'ים ושתייה וישבנו לאכול.

"נו?"

"היה מדהים. מורסון ממש התלהב וראיתי את הנערים מרותקים למילים שלי.. זה היה נחמד"

"יופי", חייכה ג'ולי.

"המורים שאלו איפה אני בבית הספר?"

ג'ולי צחקה, "הם כבר רגילים שאת לא באה, אז הם כבר לא שואלים"

"וואו ג'ול את לא מבינה, חייגתי לאדם והוא דיבר כל כך מוזר.. הוא ענה לי אדיש כזה וניסה למהר את השיחה.."

"הוא בכלל מוזר בזמן האחרון. תלכי לדבר איתו"

"נמאס לי לדבר איתו כבר.. הוא ממילא לא מקשיב. זה הכל היה שונה לפני חודש.."

"את חושבת שזאת האהבה שנעלמה?"

"האהבה לא תיעלם.. אני אוהבת אותו, גם הוא אותי .. פשוט.. אולי נמאס לנו אחד מהשני"

"יכול להיות. את באה היום בערב לתצוגה של הציורים מהחוג שלי?"

"אההה זה היום! שכחתי לגמרי!"

"אל תגידי לי שאת לא באה", הסתכלה עליי ג'ולי "בבקשה.."

"אני אבוא אל תדאגי"

"יופי" חייכה "טוב, את באה לחדר? אני חייבת לסיים את העבודה שהיא נתנה בהסטוריה"

"חנונית. יאללה בואי"

לקראת הערב, אני וג'ולי התארגנו והלכנו לתצוגה.

היה ערב מאוד נחמד, ג'ולי מציירת נפלא כרגיל והחמאתי לה בלי סוף.. היא עוד תהיה איזה פיקאסו של הדור שלנו.

"טוב, אני הולכת לאדם, אמרתי לו שאני אשן אצלו היום.. אני אדבר איתך בסדר?"

"אין בעיה, תהני" חייכה ג'ולי.

יצאתי מהתצוגה, הולכת לחדרו של אדם שהיה מעט רחוק משם.

בדרך, בעודי הולכת בין השדרת עצים שבפנימייה, לא יכולתי שלא לשמוע את הזמזומים ולא של חיות, אלא רעש מוזר כזה.. כאילו מישהו קורא לעזרה.

ניסיתי לעקוב אחרי הצלילים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מסתכלת על בחור, יושב ללא חולצה באחת הסימטאות, ובידו מזרק.

הוא זעק מכאבים, היה מעט דם על הזרוע שלו.

התקרבתי אליו במהרה, בלי לחשוב פעמיים, זורקת את התיק צד שלי ומתיישבת לידו. בלי להגיד מילה, לקחתי את המזרק מידו והנחתי על הרצפה.

הוצאתי מהתיק נייר טישו שהיה לי וניסיתי לעטוף את מקום ההזרקה, כדי להפחית את הכאב. לא שזה כזה עזר, אבל זה היה הדבר היחיד שחשבתי לעשות באותו הרגע.

"אתה בסדר..?"

הוא לא ענה. אבל העיניים שלו היו מכווצות מכאבים, אדומות ונראות שורפות. ככה זה אחרי שמזריקים סמים. אתה בכלל לא מרגיש בעולם הזה.. זה הכל מרגיש מוזר פתאום, אתה ב'היי' מטורף.

אחרי מספר דקות שישבתי לצדו של הבחור, ידעתי שזה הולך לבוא.

אחרי ה'היי' תמיד בא הדיכאון המטורף. הדמעות ירדו מעייניו והוא תפס בשערותיו, ושוב ניסה להתקרב למזרק, ולא נתתי לו.

בסופו של דבר, לקחתי דף שהיה לי בתיק וכתבתי עליו את מספר החדר שלי, ואת מספר הפלאפון, שיתקשר אם הוא צריך משהו.

לא דיברתי איתו מילה, לא החלפנו אפילו מילה אחת, אבל ידעתי איך הוא מרגיש. וידעתי שהוא אפילו יחזור לדבר איתי.

הנחתי את הפתק לידו, לקחתי את המזרק וזרקתי אותו לפח, ואז הלכתי משם.

הגעתי לחדר של אדם, נכנסתי ורואה אותו ישן.

"אדם.." לחשתי.

הוא פקח את עיניו מעט וסימן לי להצטרף אליו.

כשהתעוררתי בבוקר, עדיין חשבתי על הבחור מאתמול וסיפרתי על מה שקרה, לאדם.

אדם עבר תהליך שונה מכולנו.

הוא הגיע לפה בערך כשהיה בן 10 מהורים עשירים מאוד, שהרגישו שהוא צריך מסגרת שונה, ולקחו אותו לפסיכולוג שאמר שעליו להיכנס לפנימייה.

אדם היה מאוד מופנים וסגור אבל הוא באמת באמת השתנה.

"הוא הביא את זה על עצמו", אמר אדם, מסדר את שיערו במראה, "אין לי מה לומר"

"עברתי את אותו הדבר אדם.."

"את שונה מותק.."

"אני לא. הם עוברים את אותו הדבר כמוני, כל הילדים האלה, זה לא פשוט.."

"בשביל זה הם פה בייבי. יאללה, הולכים לבית הספר"

ישבתי בחדר עם ג'ולי.

היא קראה ספר, ואני סתם שמעתי מוזיקה באוזניות.

לא שמתי לב כלל למה שקורה, הייתי עסוקה במוזיקה שלי עד שג'ול הורידה את האוזניות מהאוזניים שלי וצעקה, "את לא שומעת?! מישהו מחכה לך בדלת.."

"מה? לא שמעתי הייתי עם האוזניות"

קמתי מהמיטה, וכשהגעתי לפתח הדלת, לא יכולתי לטעות, זה היה ההוא.

אותו אחד מהסמטה החשוכה.. עם הסמים.

כבר עברו שבועיים מאז.

"שלום" אמרתי.

הוא הסתכל עליי , "אני יכול לדבר איתך?"

"כן. בוא תיכנס"

"לא.. לא כאן.."

הסתכלתי אחורה, "ג'ולי, אני אחזור עוד מעט"

ישבתי יחד איתו על אחד הספסלים.

"כן?"

"קוראים לי ג'סטין"

"אני אמילי"

"אני יודע.. את ההיא, שדיברה אלינו באולם.."

"אה.. אתה היית שם? הקשבת לי? ובכל זאת.. באותו ערב.. הלכת והזרקת לעצמך" אמרתי כמו מאין אמא מגנה .. שלא מבינה למה היא אמרה לבנה שאסור, ובכל זאת הוא הפך זאת למותר.

"מי כמוך יודעת שזה חזק ממך.."

"מצטערת שאני שופטת אותך, פשוט עכשיו, אני כבר אחרי זה, וקל לי להגיד את הדברים האלה.. איך אתה?"

"אני צריך אותך.. שתגידי לי, שתעזרי לי.. להפסיק"

"יש פה המון אנשים שיכולים לעזור. בשביל זה אתה פה.. אני לא חושבת שאני הבנאדם המתאים.."

"בבקשה.."

"ג'סטין.. אני.."

"אני לא יודע יותר מה לעשות"

"בן כמה אתה?"

"אני בן 16.. אני נכנסתי לפה ו.. אני.. אני רוצה לצאת.. א.. אני.."

הוא היה מבולבל בטירוף.

"אני אעזור לך, רק תבטיח לי שתיתן לי לעזור"

"אוקי"

ג'סטין היה נראה ילד קטן, ממש ילד. בלי זיפים, ובלי יותר מידי פצעי בגרות או דברים כאלה.. דמיינו פנים חלקות חלקות כמו של תינוק בן יום, עיניים ירוקות ושיער מושלם. הוא היה חתיך .. חתיך זו לא מילה. אבל ילד. אבל אני חייבת לציין שבו בזמן היה לו מבט מאוד גברי. היה בו משהו מעבר לחזות הזו.

"אני מציבה לך תנאי עכשיו ג'סטין. אתה צריך לתת לי את כל המזרקים שלך, ואת כל הכדורים, כל מה שיש לך שקשור לסמים. אנחנו נלך ביחד ונזרוק את זה.."

"אני.."

"אתה מסוגל"

הלכנו לחדרו, שם הוא הביא לי את האבקות , ואת המזרקים , את הכל.

הלכנו ביחד אל הפח , ובידי הייתה שקית שחורה.

"תכניס את הכל לכאן.. אל השקית"

ג'סטין הסתכל עליי, בלע את הרוק ואמר, "הכי קל פשוט לזרוק את הכל הא?"

"פה כן.. פה אתה צריך לזרוק את הכל ולברוח. ככה זה כשאתה בא מהרחוב, אתה לא יכול להישאר ולהתמודד. כי להישאר רק יזיק יותר.."

"ובדברים אחרים בחיים?"

"כמו?"

"לא קל להתמודד עם אנשים.. בני אדם"

"עם אנשים אתה צריך להתמודד.. אין מה לעשות, זה משהו שתפגוש בחיים שלך בלי סוף, ואם לא תלמד להתחשל, אתה תיפגע"

ג'סטין זרק בבת אחת את הכל לתוך השקית.

קשרתי אותה חזק, הכנסתי לשקית נוספת, גדולה יותר -ואז , אל הפח.

"תבטיח לי שפה זה נגמר. ועכשיו, אנחנו ננסה משהו. כל פעם שיהיה לך רצון לקום ולהזריק לעצמך, אתה תתקשר אליי לפלאפון ואני ירגיע אותך. אוקי?"

"אוקי"