הרגע הזה שאני מסתכלת במראה ואני מוצאת את הדמות מולי כילדה מושלמת.
יפה כל כך והכל כל כך סימטרי אבל לא סימטרי ויוצר מראה כל כך חינני ומתוק וחמוד ואז אני קולטת שעוד כמה רגעים אני אפסיק ליראות אותה.
כי אני כל כל רוצה ליבהות בה כמה שרק אפשר בשביל להישאר כזאת לנצח אבל אז אני קולטת שאם אני אמשיך ליבהות אני אמצא פגם ואז עוד אחד.
אני מסתכלת על העיניים וחוגגת על הרגע המיוחד שאני לא מתייסרת על האי שלמות שבי. הבעיה היא לא משקל היא לא פצעי בגרות על כל הפנים היא לא שיער במקומות לא נכונים. כי אני אוהבת את המשקל שלי אין לי פצעים וכל שיער מיותר אפשר להוריד. הבעיה היא הפנים. אולי זה תווי הפנים הבוטים שלי או העור הלא ישר ומלא נמשים. למרות שאת הנמשים אני אוהבת.
אבל אז אני מתיישבת על הריצפה בלי לנתק קשר עין עם הילדה היםה הזאת שלא תהפוך לצפרדע שוב ואני מסתכלת עלייה. וכמובן כמו תמיד אני שוב נכנסת לדיכאון. תקראו לזה הסטריה של גיל ההתבגרות לי לא אכפת משמות. אבל כשאני מיסתכלת עלייה אני יודעת שהיא לא תהיה כזאת לתמיד. ואני בעצם לא יכולה להאמין שזאת היא אני. ואני ניתקפת פניקה. כי פתאום אני לא רואה מראה. אני רואה פשוט ילדה שיושבת מולי. שחוזרת על כל מה שאני עושה כמו תרגיל תיאטרון אבל הכל נעשה בכזה לעג. כאילו היא טובה ממני. כי אני מסתכלת עלייה ואני לא מזהה בה את אצמי. וזה מוזר. ההיגיון שלי אומר לי שזאת אני. זאת הישתקפות ואם אני חושבת שהיא יפה אז גם אני כזאת. אבל אני מפחדת מדי לגלות שזה נכון. אני מפחדת לחשוב על אצמי שאני יפה. תיקראו לי משוגעת אבל יופי מפחיד. ואז אני שוב חוזרת להיות אצמי. ואז אני כבר מזהה. וכאן אני אוהבת אותי פחות. וטוב לי ככה.
אני מרגישה שלמה שוב. אולי בגלל האמירה שנפש של אומן צריכה לסבול. אני מוזרה. זה דפוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
