היה שיעור אחד שאני לא אשכח... אותו יום שהמורה שלנו הדליקה כמה נרות ושמה אותם על הריצפה... היא סגרה את האורות והחלונות. היא הושיבה אותנו במעגל מסביב לנרות כאילו היינו בטקס של איזה כת... היסתכלתי על שלוש או ארבע הנרות שהיו במרכז ונכנסתי לעולם כזה של שלווה והרמוניה.... הבנתי באותו הרגע שהאש, עד כמה שהיא אמורה לעורר ערנות ואמורה להפחיד, האש מרגיעה אותי, איכשהו אני מרגישה מוגנת ...
ניכנסתי למעגל והתנועה הביאה אותי לעולם הזה של המשחק... הרגע הזה שאני לא רואה אף אחד בעולם... הרגע הזה שהחדר הזה הוא בעצם המוח שלי... ואני קוראת את המחשבות שלי כאילו לעצמי... כרגע אף אחד לא יוכל להשיח את דעתי... אני נימצאת בסוג של עולם אחר וניפרד... עולם כזה שאף אחד לא יודע עליו... אף אחד לא מקבל אותו חוץ מהבמה עצמה.
״ אני לא מפחדת מהאש.״ אמרתי בקול ולקחתי את אחד הנרות לידיים שלי. מבטי נישק את הלהבה בהתרגשות. ״הלהבה מסקרנת אותי, היא מושכת אותי אליה בחבל שמלא במיסתורין, אדרנלין ותשוקה. אני סוגדת לאש, הרי היא ניראת אך בלתי נראת... הרי היא מפחידה ומרחיקה, למרות שאפשר לכבות אותה עם מים. או חול. ״ כמה אני אוהבת שכשאני על הבמה המוח והרגש שלי הולכים יד ביד, המוח מצליח לשדר את המילים המושלמות לניסוח של רגש... בגלל זה אניכל כך אוהבת מונולוגים מאולתרים. כי כששומעים אחד כזה זה בעצם לא שונה בהרבה מהכתיבה שלי, אך מנקודת המבט שלי זה שונה לגמרי. הרי כשאני כותבת אני מוחקת, משנה, מתקנת... על הבמה אין לי את האפשרות הזאת. כך שהמוח שלי יודע לבד מה הבחירה המושלמת. על הבמה אני אחרת, אני מישהי יותר מרוכזת, יותר רצינית, אני מרגישה את כל מה שאני רוצה להרגיש.
״האש יכולה להיות חברתי הטובה ביותר, כל עוד היא נשלטת... היא כה אנושית... הרי כשאדם מאבד שליטה הוא מסוגל להכל, כך גם האש. האש מצילה, אך גם חסרת רחמים. אני אוהבת את האש״ אמרתי לבסוף, ״ היא מזכירה לי אותי״. הנחתי את הנר ופיניתי את הבמה לשחקן הבא.
הי אגיד לכם את האמת? הבמה היא חברתי הכי טובה. והיא לא חייבת להיות גבוהה עם זרקורים. ומלפני לא חייב להיות קהל נרחב שמוחא לי כפיים.
הבמה שלי יכולה להיות באמצע מעגל באולם מלא ארגזים על תילבושות, לעיני חמישה שחקנים, שבזמנם הפנוי גם חברים טובים שלי, והמורה הכי מושלמת שקיימת בעולם הזה... לצערי.. כרגע אני יכולה רק להיזכר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
