בדרך אל המוזיאון , טיפה אחרי הגשר תוכלו לימצוא את הגינה שלה...
גינה קטנה ובה פרחים, ועצים ואף לא שביל בנוי אחד, אף לא מזכרת קטנה לקיומם של בני האדם. היא אהבה את זה. היא הלכה ברגליים יחפות אל כיוון העץ שם ליפני שנים תלתה נדנדה על אחד מענפיו, שני חבלים מקושטים בפרחים מפלסטיק, כך שלא יראו וימשכו תשומת לב מיותרת.
היא הרימה את עינייה לשמיים, תפסה את החבלים ובקפיצה חיננית התיישבה על הנדנדה שלה... שעות נהגה לבלות עליה, לחלום על היום בו תביא את ילדתה הקטנה לשם, למקום הסודי הזה שהיא אהבה כל כך. השביל היה רחוק כל כך וכך גם האנשים, הרי הייתה זו גינה ציבורית כמובן אבל היא היחידה שביקרה במקום הקטן הזה, היחידה שאהבה כל כך את הפרחים, את הציפורים ואת השקט הרועש הזה, האווירה המדהימה שהייתה באותו מקום.
ושם היא ישבה, ואהבה, והביטה בשמיים שלה, והקשיבה למחשבות שלה, וזימזמה את השירים שלה. היא הייתה בעולם שלה. אף אחד לא היה שם לישפוט אותה. היא מצאה מקום כל כך בטוח אף לא דמעה אחת, כל כך מושלם. היא תעשה הכל בשביל לישמור עליו.
בדרך אל המוזיאון, טיפה אחרי הגשר תוכלו למצוא נערה בשמלה לבנה, עם לב שבור, מסתכלת אל השמיים ומנסה להיות חזקה.
על הריצפה תוכלו לראות את רסיסי חלומותייה, את שאריות דמעותייה, נעלי עקב לבנות, וטבעת זהב שניזנחה.
אף אחד לא ימצא אותה פה, היא יכולה להיות בטוחה בזה.
היא קמה, הופכת את הנדנדה, ומוציאה את נייר הסלוטייפ הקושר את קופסת הסיגריות, המחברת והעיפרון שלה אל תחתית הנדנדה.
היא מוציאה את המצית המוחבא בקופסא ומדליקה בעזרתו סיגריה, היא זורקת את הקופסא לצד ומתחילה לכתוב עוד סיפור בלי שם, על נערה בשמלה לבנה, שמגיעה לכנסייה וכמו כל כלה הולכת הביתה עם כתף להישען עלייה, וזיכרון של המילים "i do".
DN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
