השתייכות זה משו מצחיק נכון? איך כולם כל כך נואשים להישתייך למשהו בחיים האומללים שלהם... אף אחד לא באמת רוצה להיות לבד... כולם אוהבים להיות חלק ממשו גדול או קטן או חשוב או טיפשי.... מצחיק אותי שאתה נולד שייך. טכנית ברגע שאתה נולד אתה אוטומטית שייך למשפחה, לבית היתומים, לגזע מסויים, למסגרת מסויימת.הרי לא תמיד זה מספק את כולנו, הרי אם אתה ילד רוסי שנולד בישראל באיזהו שלב בחיים שלך תירצה להיות ישראלי כמו כולם להשתייך לקבוצה שאתה נימצא בה אבל בישבילם תמיד תישאר הרוסי... אם תיסע לרוסיה אל תחלום להיות שייך לשם... הרי שם תיחשב לישראלי. האדם רוצה להיות שייך לכל מקום בגלל הנוחות שבזה... סורי זה לא אפשרי. מנסיון. אם אתה שונה אפילו במשהו קטן הם יגנו אותך ידחקו אותך לפינה יבודדו אותך עד שתירצה להיתאבד. הם יקחו כל חולשה שיש בך וינצלו אותה עד הסוף. ולא רק כשאתם מבוגרים! זה יתחיל מגיל קטן. בכיתה ד׳ זה כבר התחיל. הגינויים הקללות הריבים עם כל הערסים הקטנים של השכבה שניראו דיי רציניים בשבילי. המעבר במסדרונות בזמן ששלושה אנשים שונים אומרים במקהלה ״איכאיכאיכ אני לא נוגע בנוצרייה״ ונידחקו לצד כדי שחלילה לא אגע בהם כאילו אני מצורעת ואני הייתי גאה מדיי להישתלב. כבר יצא השם של הנוצרייה אז לה שאני אתבייש באצמי. אני זוכרת היה איזה שיעור בביולוגיה שהמורה ביקשה מכל אחד מאיתנו בכיתה ח׳ להביא תמונות שלו מאז התקופה שהיינו תינוקות, להראות אותה בכיתה ולספר סיפור על הלידה שלנו... כל תלמיד שניגש ללוח להתחיל לספר היה נידרש להגיד את השנה שהוא נולד ואת המיקום. אחרי חמישה תמידים הגיע גם תורי לעלות ולספר את הסיפור שלי. כל כך התרגשתי שסוף סוף ישלי הזדמנות לדבר אלייהם בלי לתת להם הזדמנות להיתחמק ממני. נתתי את שתי התמונות שלי מגיל 4 כי לא מצאתי יותר ישנות שהן לא במצב נורא, להעביר בין השולחנות והתחלתי לדבר ״נולדתי ב1996 בבית חולים מספר 2 בטשקנט שבאוזבקיסטן, שם ההורים שלי עברו מרוסיה לפרק זמן מסויים...״ שמעתי התלחששויות וצחוק מוחנק. ״איפה נולדת?!״ אחד הערסים שאל בהפתעה. ״באוזבקיסטן״ אמרתי בהיסוס. מיד פרץ גל צחוק על כל הכיתה. כולם אלו שהחשבתי כאנשים שהיו נחמדים אליי. אלה שלא. השקטים שבחיים לא מעירים שום הערה. כ-ו-ל-ם. שאלו אותי חמש פעמים בערך ״איפה?! אוזבקיסטן?!״ ואני כמו טיפשה בתמימות חייכתי ועניתי עם דמעות בעיניים. עמדתי והסתכלתי על הכיתה. המורה לא התערבה פשוט עמדה שם במשך שתי דקות שניראו לי כמו נצח. העבירו לי בחזרה את התמונות והמורה התעוררה. ״כולם! תפסיקו לצחוק עיניים אלי, תחזרי למקום והסיבוב הסתיים כאן ועכשיו אם אתם לא בוגרים מספיק אנחנו נחזור לשיעור רגיל כולם להוציא מחברות וספרים. ״ התיישבתי במקום ורציתי לקבור את עצמי. אני לא זוכרת אם יצאתי מהכיתה או לא בכל זאת זה היה לפניי יותר משנתיים. התקופה שהתחלתי עם הסיגריות. בערך... אבל אני זוכרת התלחששויות בהפסקה, רכילויות שכוללות את המשפט ״ היא נולדה בטראוקסיסטן״ עוחח לפחות תקשיבו אם אתם כבר עושים על זה דחקות. מאותו יום כל פעם שמישהו שאל אותי איפה נולדתי, אני עונה בברית המועצות לשעבר. כששואלים אותי אם ברוסיה אני אומרת כן. זה לא שאני אוזבקית עם עיניים אסייתיות ומה לא. יש לי גנים אסייתים מסבא מהצד של אבא אבל בת׳כלס אני רוסיה אז זה לא הבדל גדול. זה לא שני מתביישת... אבל פשוט יש לי טראומה. אני לא יכולה להיתעסק בזה יותר מדיי. אני שונאת לדבר על מי אני למשך יותר משתי דקות. אני ישר ניזכרת בפנים הצוחקות של כולם. פתאום אני נזכרת בהרגשה שכולם שונאים אותך כי את נוצרייה. מה הקטע בשייכות?! השייכות היחידה שאני מחשיבה לא דבילית זה שייכות פרטית. לחברים, או לחבר/ה. המסגרת שאני שייכת אלייה זאת הקבוצה של החברים שלי. כל דבר אחת כמעט ולא נחשב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
