אתם יודעים מה אני הכי אוהבת לעשות? אני מתכוונת חוץ מתיאטרון ופסיכולוגיה כי על זה אי אפשר להיתעלות.. הכי אני אוהבת ליקרוא בישראבלוג, ושפתאום יקפוץ לי מאיזושהי פינה פוסט שאני לא אוכל לנתק את העיניים ממנו... ואז הרצון הזה להמשיך ליקרוא פוסטים קודמים עד שאני מגיעה ליסוד... לפוסט הראשון שבעצם התחיל את כל הכתיבה המדהימה הזאת... אבל אני לא מדברת על פוסטים של נערים מתבגרים שבעצם נכתבים מתוך הורמונים של גיל ההיתבגרות... ולא נשים או נערות שנלחמות עם עודף משקל... ובמיוחד לא האלה שנילחמות עם עודף משקל שהן מדמיינות... שום "אני אוהבת אותו והוא לא אוהב אותי ואני ברצינות חושבת על להיתאבד ואפילו חתכתי היום" ולא שום בלוג בשם הנדוש "השאיפה לשלמות" או "הרזון המושלם" של כל מני בנות שחושבות ששלד זה מדהים... וממש ממש לא בלוגים של סיפורים בהמשכים שניקראים "הרס מושלם" או "הקלמר של עדי" או שיט דומה.. אני אוהבת להיכנס לבלוג של בן אדם שיודע מתי ואיך לכתוב... שכותב בצורה כזאת שהיא מרתקת אותך, מצמררת ונותנת לך את ההשראה לכתוב משהו משלך... לקרוא שורות מדהימות של רגשות על גבי רגשות, הבנות עמוקות לגבי הכדור האומלל שמיליארדים של בני אנוש נידחסים אליו בקושי..
בלוגים שגורמים לך לקנאות בדרך ובפשטות של הכתיבה אבל בזרימה החלקה של המילים על גבי המסך... או להיפך.. המילים הקשות שלא הכרת עד כיתה ח', שנכתבות בהיקשר מדוייק ונותנות למילים פן יותר פשוט ומובן ומקסים... ופגשתי כמה וכמה בלוגים כאלה.... אבל הם מפוזרים על הרשת הענקית של ישראבלוג קילומטרים מפרידים בין האחד לשני והם כל כך נדירים...
אבל עכשיו אני מבינה... אני בעצם הכי אוהבת לכתוב קטע ולאהוב אותו כל כך... שאני מבינה בעצם שכתבתי ברמה שלהם... של אותם בלוגים שאני אוהבת.. אבל הבעיה פה שהקטעים המדהימים שלי הם נדירים... ושתי שורות שחוברו בהינף יד שלהם גורמים לך להיתכנס בעצמך ולחשוב... הכישרון האגדי, של קטע אחר קטע שמלאים בעומק, והבנה מסויימת... בשלות לעולם ואינטלגנציה טהורה, לא יבוא אליי בזמן הקרוב... אבל אני לא מזעיפה פנים. כי בבוא היום הוא יבוא.. אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה.. וכרגע מה שנותר לי זה רק ליקרוא את הדפים הוירטואלים, שנכתבו בנוצה וירטואלית, ולקבל את ההרגשה הזאת, שכל הריקנות התמלאה, ושעוד מאט... שאני אלך לישון... אני אחלום עליי כותבת וכותבת, אוהבת ואוהבת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
