בחיים לא חשתי צורך עמוק ועז מזה להיתקפל בתוך עצמי ולהיעלם. אני יושבת שם, בשולן האוכל, עם האנשים שלפי התיאוריה לנולד החדש, צריכים להיות הכי קרובים אליי. ליד הבנאדם שאמור להיות בקבוצה שלי נגד הקבוצה שלהם, ובעצם אף פעם לא היה, ואני נעלמת כאילו. ארבעה אנשים מדברים מסביבי בקולות שצורמים לי את האוזן. מסבירים אחד לשני מידע לא חשוב, כזה שהם יכלו לחיות עד סוף ימיהם בלי לדעת וזה לא היה משפיע על כלום. כזה שסביר להניח הם ישכחו תוך יום. וקולותיהם הולמים בראשי כמו בס אכזרי מרמקולים בהופעות. ופיתאום הכל מתערבב, ואני רואה רק את את הלבן של הקיר והחום של המיגרות שמולי. אני רואה דרך אמא שלי, ואני ורחפת לשנייה בדמיון שלי, ואני מרגישה את הדמעות מאיימות ליפרוץ ואני בולעת אותן. ואני דוחפת אותן פנימה שוב.
אני לא רוצה להיות המרכז. כמו שהיה כשהוא היה בצבא. אני לא רוצה להיות הדבר היחיד שהם מתעניינים בו, אבל יחד עם זאת, אני לא רוצה להיות בלתי ניראת. אני לא רוצה לשבת מול השולחן בלי היכולת להוציא מילה, כי גם ככה לא יקשיבו לי. אני רוצה להיסתגר בחדר עם מוזיקה שמציפה אותי, כל היום, אבל אני גם רוצה שמישהו ישים לב שאני לא חיה.
אני מתגעגעת לתקופה שאני הייתי הבת המועדפת. ועכשיו אני אהיה הבת היחידה במשך השבוע, ו"מי זאת לעזאזל" בשישי, כשאח שלי יבוא לארוחה משפחתית. זה לא פייר. הוא לא יכול לנטוש אותי ככה. לקחת לי את השבריר תקווה שהיה לי כל השנים האלה. לחתום על המסמך שיראה לשנינו שאנחנו לא נהיה יותר בקשר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
