הוא ריק... אין שם כלום! רק רהיטים שהוא מסרב לקחת איתו, כי הוא קנה יותר טובים. כלום. כולל הכיסא של המחשב, המחשב, הבגדים, הדברים הקטנים האלה שעשו את החדר שלו חיי. הבגדים הנקיים על המיטה הלא מוצעת, הפתקים הקטנים האלה שהיו צרוקים לו על השולחן. הסדר המטורף שלו. כלום. בכלל. נעלם לגמרי. קשה להיזכר שהוא חיי בכלל פה. ככה אני חוזרת הביתה, עם מצברוח כל כך מעולה, ואני מגלה שאח שלי עזב. לתמיד. ותמיד חשבתי שיש לי עוד זמן להיתקרב אליו. ואני רוצה ליבכות, אבל אני עדיין בשוק. האור עוד דלוק. בטח הוא שכח לכבות אותו כמו כל פעם. חסרה לי המוזיקה שהוא לא היה עוצר כשהוא היה הולך והייתי מתעצבנת כי זה הפריע לי לישון/לילמוד וואטאבר. זה חסר לי. ראיתי אותו רק אתמול, עם חדר טיפוסי. ועכשיו, הוא כמו לא היה. כאילו זה חדר אורחים רגיל. שהולך להיות עוד חודש החדר שלי. ואני רוצה להיתפרץ! אני רוצה ליצרוח עליו כל כך חזר שהריאות שלי יצתמקו לפירור. אני רוצה להרביץ לו כל כך חזק שהשרירים שאין לי יכאבו חודש. ואני רוצה שהוא ישאר עף על פי שאני לא קשורה אליו. שיהיה לי סיכויי להיקשר. הוא אח שלי . והוא עזב אותי. והוא נטש אותי. לא רק להורים זה קשה כשהילד עוזב את הבית. לי זה יותר קשה. כי איתם הוא ירגיש צורך להישאר בקשר, תמיד. איתי לא. כי גם ככה לא היינו קרובים. ואני בוכה בלי דמעות, ואני צורחת בלי קול, ואני מרביצה לאוויר, ואני מתה קצת מבפנמים כי הוא לא פה. והוא לא יהיה. ואני רוצה להביא לו חיבוק, כזה שיהיה לו מוזר שהוא מקבל. אני רוצה להזכיר לו שאני אחותו הקטנה שהוא אהב פעם. לפניי שהוא היתבגר והתחיל לישנוא אותי רק אני מיתבגרת. כי הפחד הנורא הזה מהשעות המתקתק מציף אותי שוב ואני חושבת שאני בדרך לעוד התקף חרדה כמו שילשום. אני מריכה משהו שרוף וזה מדאיג אותי. ויש לי בחילה. והידיים רועדות. ואף אחד לא יודע ואני לא מצליחה להוריד את הפאקינג ידיים שלי מהמיקלדת. כואב לי לחשוב שמחר אני אהיה זאת שתעזוב את הבית, ולא משנה כמה אני רוצה את זה.
דיי, תפסיק לעבוד עליי, אתה נישאר נכון, מיטיה? מיט'? תגיד לפחות ביי לאחותך הקטנה בן של זונה! כן! אני יודעת שתחזור, ואתה גר במרחק של שערים דקות ממני, אבל מי שם זין? אתה אח שלי!! אתה לא אמור ליגרום לי ליבכות, אתה אמור להגן עליי, לאהוב אותי, להיות שם. אז מה שאתה גדול ב8 שנים? אתה אח שלי לא? הנה זה בא. הלכתי להקיא.
DN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
