Holly poop*-*

קלות נפש וזרימה מספקת... אני שוב מרגישה את הרוח הקרה על פניי.

הציפייה הזאת לחורף חונקת אותי. והרוח הקרירה הזאת מעלה לי חיוך על הפנים, כך שאני חייבת לעצום עיניים ולהפנות את פניי לשמיים.. זה בלתי נמנע..

הצפיפות של הזרמים בתוך ליבי, שפוגשים אחת בשני בקול דפיקה רציני.... זה מהמם אותי, משתק אותי, וגורם לי לירצות לקפוץ..

וכמות הנושאים שהידיים שלי מקיאות למקלדת מסתבכת וכל הנושאים מתערבבים לגוש אחד שלם של מילים.

ההיתרגשות שסוף סוף השגתי משהו אמיתי, ובלי להיתאמץ, ובלי להוריד את החיוך מהפנים אף לא לרגע.. משהו שאני יודעת שיש לו תקווה.. משהו שגדול מדיי בשביל לנזול לי מבין האצבעות.. וטוב לי עכשיו. אבל ההרגשה המעצבנת הזאת של ציפייה... הזמן, שמצד אחד מפחיד אותי, מצד שני לא זז, פשוט משגע אותי..  ואני אוחזת בין זרועותיי את הפיל הורוד שלי וממתינה בסבלנות למספר האותיות שיקחו אותי מהעולם המיגע והחומרני הזה לעוד מקום אחר, או אם תרצו, סמפטום של הפעילות המוחית שלי...

ואני רוצה להרעיל את עצמי עוד קצת, עם צפייה, וסיגריות, ואהבה.. ולתת לגוף שלי להחלים עם הציפייה, הסיגריות, והאהבה.

אהבה- מילה מגעילה, כבדה,מבוזבזת, שחוקה וישנה מדיי בשביל קשר חדש, קליל,יפה,מבטיח וחזק מדיי...

DN