Holly poop*-*
writing to survive... |
| 1/2013
חשרה נחמדה לבלוג היפה שלי^_^
אני שונאת מבטים בוחנים. אני שונאת שמיסתכלים וליי ומנסים כאילו ללמוד אותי. אני שונאת שהנושא נוגע רק אלי ואני שונאת להיות במרכז הבמה כשזה נוגע למציאות היומיומית. אני אוהבת את המבט הבוחן שלו. אני אוהבת כשהוא מנסה ללמוד אותי עם העיניים שלו. אני אוהבת לשמוע אותו מדבר עליי ברוך ובחיוך. אני אוהבת לראות את המבט המבוייש שלו כשאני שואלת אותו משו שלא נעים לו לענות עליו. אני אוהבת להביך אותו. הוא מתוק מדיי בשביל לוותר על התענוג הזה. הוא לשנייה מסתגר בתוך עצמו, מתאושש ושולח אותי למטבח. ״את אישה! מה את עושה מחוץ למטבח?״. אני אוהבת שלשנייה הוא רציני והוא פשוט מעניק לי מבט שמעיר את כל מה שבוער אצלי. אני אוהבת את הנשיקה הרכה שלו שגורמת לי לשכוח מי אני, מי הוא, ואיך לתפקד. כשבכיתי הוא צחק צחוק מרגיע ואמר לי שאני טיפשה שאני בוכה. ואז הוא אמר לי שהלב שלו ניקרע כשהוא ראה אותי עם דמעות בעיניים. אני אוהבת את החיבוק שלו ואני מתענגת על הריח שלו. הליטוף של האגודל שלו על היד שלי זה כמו מכת חשמל בחזה שלי, והמגע שלו על הלחי שלי ממיס אותי. עוברת בי צמרמורת כשאני כותבת עליו. אז למה כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי כל מה שאני מצליחה להוציא מעצמי זאת הערה צינית שאמורה להיות מצחיקה? אז למה אני לא יכולה להגיד לו שגם אני אוהבת אותו כל כך, שאם איי פעם הוא ייפרד ממני אני אשבר לרסיסים בקנה מידה של חול? הרי אני כן מרגישה ככה. ואני יודעת את זה. זה כל כך מעצבן כשיש לכם משפט בנויי בראש אבל אתם משתפנים להגיד אותו פעם אחרי פעם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
