היא הייתה קטנה, פיצפונת! מתוקה כמו כפתור קטן. היא הייתה בערך בת 8, אני בן 14. ידייה הקטנות נחו על הגדר בזמן שישבה איתי.. פגשתי אותה בפעם הראשונה כשחיכיתי לאחי שיביא את האוכל מחוץ לגטו. ישבתי ליד הגדר. אתם חייבים להבין, באותה תקופה האינסטינקטים שלי נהפכו כמאט חייתיים, לכן ישר קפצתי כששמעתי צעדים מאחוריי הגדר שנישענתי עלייה. "למה אתה עצוב?" היא שאלה אותי. קטנה כזאת, תמימה, יפה. שיערה שטני, מעילים על גבי מעילים כשהעליון ביותר בצבע אדום בוהק. שיערה תמיד היה אסוף בשתי צמות ארוכות שהיו קשורות בסרט לבן, בדיוק כמו כל הילדות הפולניות בבתי הספר היסודיים.
עינייה ירוקות כמו שדה באביב וגדולות. הוו כמה שהן היו גדולות, חקרו כל סנטימטר של לכלוך על פניי. הלוואי והייתה אחותי הקטנה. בעצם לא. טוב שהיא לא, אחרת הייתה חייה חיים כמו שלי, כמובן אם אפשר לקרוא לזה חיים בכלל..
"אני מחכה לאחי מתוקה, עדיף שלא תעמדי פה ותלכי לאמא שלך. זה נורא מסוכן."
"לא נורא." אמרה והתיישבה על השלג. היא אפילו לא רעדה. כמה טוב לה.
"יהרגו אותך. יחשבו שאת מגניבה לי אוכל". אמרתי לה.
"זה בסדר, אני חמודה מדיי" עינייה קרנו וחיוך היה על פנייה. צחקתי. פשוט מתוקה. "אל תיצחק אני רצינית!" אמרה כשמבט זעוף על פנייה.
"אני מצטער" מחקתי את החיוך במהירות. זה היה קשה. "מה את עושה פה? היכן אמך?"
"היא בבית . אני כבר הולכת מבית הספר לבד. אני לא צריכה אותה. בית הספר ממש ליד הבית שלי". אמרה. היא בחנה את הגדר והוסיפה " בחיים לא הייתי פה למרות שכל הזמן אני רואה את המקום הזה מבית הספר."
"טוב אין הרבה מה ליראות פה. הרבה אנשים קופאים וגוועים למוות. אה! והאחרים מביאים להם אוכל". פתאום הבנתי שאני משליך דברי אפלה על ילדה בת 8. "אבל חיים את יודעת.. " אמרתי בקול צרוד שתקף אותי משום מה..
היא הסתכלה עליי בעינייה העגולות והיממה אותי במבטה. אני יכול להישבע שלכמה שניות לא יכולתי לינשום, למרות שפה זה לא כזה מפתיע. היא השפיל את עינייה ובהיסוס שאלה
"אז.. אתה רעב?" היא שלחה את ידה לכיסה.
"טוב אני בהחלט לא שווע." עניתי בציניות. היא הוציאה מכיסה כריך עם מה שניראה כמו חסה ו.. פסטרמה!? לא... ל ראיתי פסטרמה כזאת כבר כמה שנים טובות. הוא היה עשויי מלחם שחור ובצידו היו שניי ביסים קטנטנים. הוא היה עטוף במפיות מנייר.
"קח! אני לא אוהבת..." היא אמרה והחליקה אותו מתחת לגדר. חטפתי אותו ישר שמא תשנה את דעתה, ושמתי אותו בכיס של המקטורן הקרוע והמטונף שלי. זה יספיק לכל המשפחה! כזה פינוק!
"תודה!" נזכרתי להגיד כשהיתעוררתי מהמחשבות הרעבות שלי על הכריך שלי.
"למה אתה לא אוכל?" שאלה.
"אני משאיר לאחר כך. כשאני אהיה ממש רעב." עניתי לה.
"אוקיי... אני צריכה לרוץ הביתה! אני אחזור מחר אני מבטיחה! " אמרה והחלה לרוץ לעבר הכפר.
קראו לה קטיה. והיא באמת באה. כמעט כל יום. בטח שאני זוכר אותה! מתוקה כמו כפתור קטן...
***
אז כניראה שהיסטוריה מחדירה בי השראה, מה? D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
