"בליבו החשוף עוד כוכב אחרון מתפרץ באור זוהר,לקראת קרע של חט."-מישהו שהיה פעם החבר הכי טוב שלי. זה שסיפרתי לו הכל ושמעתי ממנו הכל. זה שבפעמים שהוא ניסגר הוצאתי ממנו את מה שעובר עליו בכח ואז דיברנו על זה כאילו לא נאבקנו זה בזה שנייה לפניי לפתיחת הסוד הגדול.
מישהו שהיה פעם כל כך חשוב לי שלא יכלתי לדמייןאת החיים שלי בלעדיו. מישהו שבזמן האחרון אני לא יכולה שלא לחשוב עליו בלי סוף. מישהו שהשם שלו עולה כל הזמן גם בקבוצות שלא מכירים אותו כי רגילים שאני אומרת דברים שהוא אמר או עשה למעני. מישהו שהיום הרווח ביניינו הוא שנות אור. מישהו שמילה שלי ניראת כל כך ריקת תוכל ליד אחת שלו. מישהו שסמכתי עליו כמו שלא סמכתי על אף אחד. מישהו שגם היום חשוב לי נורא. מישהו שכואב לי לחשוב על לכתוב לו כי אני הייתי שונאת אותי.
לא. לא פגעתי בו במשו שעשיתי. לא. הוא לא פגע בי במשהו שהוא עשה. לא. לא אקס ולא מישהו ששבר לי את הלב אומשו בסיגנון. פשוט מישהו שעושה לי טוב החיוך שלו. חבר טוב. באמת טוב.
"הוא שונא אותך כבר.. כי את נוטשת." מילים שנאמרו סתם. זריקה באוויר ספונטאנית שלא אמורה לעורר שום סערה בשום מקום.
מילים שעוררו אצלי היתנגדות. "הוא עשה בדיוק אותו דבר." ישר אמרתי.
האשמות יכולות להמשיך עד בלי דיי, אז למי איכפת מהן?
אני הישתנתי. בצורה כל כך דרסטית שזה מגעיל אותי. נילקחה ממני הכתיבה הציורית. נילקחו הניסוחים המדוייקים. במקום זה מה שאני מרגישה נישמע כמו גוש אחד גדול של חרא. מי שינה אותי? מה שינה אותי? אני לא יודעת. אני. כי היה קשה לי להישאר אני. היה קשה לי להיתמודד עם עולם סגור שאין בו משמעות. והכתיבה? סמפטום מזויין.
לכתוב את הפוסט הזה בשבילי זה כמו לקחת אקמול. הוא מעלים לי את הכאב ראש אבל הוירוס עדיין שם.
לא. לא קרה שום דבר אם אתה שואל. לא אני לא צריכה עזרה אם אתה שואל. לא. זה לא בגלל שאין לי עם מי לצאת בשישי. זה פשוט ההבנה שיותר קרוב ממך וממנה לא יהיה לי בחיים. והנה אנחנו חודש וחצי כבר לא בקשר. לא שכחתי ממך. אתה עדיין החבר הכי טוב שלי.
"בליבו החשוף עוד כוכב אחרון מתפרץ באור זוהר,לקראת קרע של חט." -בכיתי. אוליי בעיקר בגלל שהלכתי אחורה ואחורה ואחורה שפיספסתי כל כך הרבה. אבל בכיתי. כי ניזכרתי עד כמה אנשים יכולים להיות מדהימים. פתאום ראיתי אותך ניכנס לאולם לבן עם כיסאות, ילד בכיתה ו'. אני ילדה בכיתה ז'. פתאום נזכרתי בתהיה שלי לגביי השם המקורי שלך. פתאום נזכרתי שהיה שם תמיד מישהו איתי. שלפעמים עיצבן אותי ברמות שלא יכולתי לסבול. אבל אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שזה קרה בחמש שנים שאנחנו מכירים. חמש שנים. הולי פאק. חמש שנים.
היה לך יום הולדת ליפניי ארבעה ימים. אתה זקן כבר. ואני כבר בכלל לא אוכלת ;)
להגיד סליחה זה יהיה בסדר? אתה לא תוציא לי את העין? אתה לא תיתעלם מהקישור שאני עומדת לישלוח לך ? אני מניחה שלא. כי בכל זאת איכפת לך. כי אה תמיד ישאר מדהים. החבר הכי טוב שלי. מותר לי ליקרוא לך עדיין ככה? אתה עדיין אוהב אותי ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
