יום אחד, בהיותי בת 10, פסעתי לתוך אולם לבן עם רצפה שחורה. וילונות וילונות כולם שחורים יותר מהלילה. בכל מקום. פסעתי לתוך החלום שלי בפעם הראשונה. פסעתי לכל מה שהכרתי בשש שנים הבאות. פסעתי לתוך המקום בו אני מרגישה יותר טבעית מכל מקום אחר. פסעתי למשפחה יותר קרובה מהמשפחה הביולוגית שלי. אחים ואחיות גדולים וקטנים שחיבקו אותי קרוב אלייהם במשך השנים, ושקיבלו אותי בדיוק כמו שאני. אבל הכי חשוב, קיבלתי לי אמא ואבא שאימצו אותי קרוב לליבם. שלא רצו כלום מלבד לעזור, שלא ביקשו דבר בתמורה. שלימדו אותי מיליון מושגים חדשים שלא ידעתי שקיימים. שבלעדייהם לא היו לי אנשים חמים כל כך בחיי... אותם אנשים שאחראים על החלום הכי גדול שלי איי פעם. אותם אנשים שפתחו אצלי את הגאווה בהישתייכות לבית. למקום החמים והנהדר שלי שחוץ מאושר טהור לא גרם לי כלום.
מאותו הרגע התחלתי לאהוב את החיים שלי. מאותו הרגע הם כבר לא היו חסרי תועלת. התחלתי להבין שמכאן ואילך, אני שייכת. פתאום. ככה סתם. שייכת ואהובה יותר מכל דבר.
הבית שלי הוא התיאטרון. התשוקה, האהבה שלא נישחקת אחרי שנתיים שאני כבר לא משחקת, החלום, הרצון התמידי והעז לעמוד על במה. האישיות שלי, ה'אני' שמנעתי מעצמי לקבל במשך כל תקופת הילדות שלי.
העיקר בפוסט הזה, הוא שאני חייבת את הכל לשני אנשים. אותם אנשים שאימצו אותי לליבם. כמה זמן? בערך שש שנים של היכרות? זה לא צחוק. זה אפילו לא גיחוך. לודמילה ואיגור מושקטין. האנשים שאני חייבת את הכתיבה שלי, את אהבה למשחק, את האינטליגנציה הריגשית שלי, את התשוקה לתיאטרון, מיליוני תפיכות על השכם, חיבוקים חמים, ואת ההבנה, שהתיאטרון זה יותר ממקום בו מציגים סיפור מסויים, זה יותר ממקום בו מעמידים פנים, וזה הרבה יותר משחקנים וקהל.
אסמס: "איגור אלכסנדרביץ' ניפטר."
זו הפעם הראשונה שאני חווה מוות של אדם שבאמת, באמת היכרתי. זאת הולכת להיות ההלוויה הראשונה שאני אהיה נוכחת. וזאת הדמות שאני חייבת לה כל כך הרבה. וחשבתי אוליי יהיה לי יותר קל אם אני אכתוב. אבל טעיתי. לא היה לי קשה בכלל.. ולא היה לי גם קל. משהו בי לא מאמין שזה אמיתי. משהו בי אומר שזה שטויות. טעות, נוראית, אבל עדיין טעות. אז מה אם היה לו סרטן? אז מה אם ידעתי שזה כניראה הולך לבוא? זה עדיין לא הגיוני. למה הוא? למה היא נישארה אלמנה עכשיו? ולמה אחרי שתי טיפות לא הייתי מסוגלת ליבכות? ולמה אחרי שעה קלה מהאסמס הזה אני עדיין רועדת? זה לא מהקור. חם פה. יש מזגן.
אני לא יודעת אם קשה לי להיתמודד עם מוות. אני לא יודעת אם יהיה לי קשה. בינתיים עוד לא התחלתי.
הולי שיט. פאק. זה לא קורה. זה.... ממש לא פייר. הוא נחמד וטוב ואוהב ואינטיליגנט מדיי בשביל ללכת ככה לאיבוד.
RIP ♥ בחיים לא תישכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
