בלי שמץ של ידיעה מה עובר עליי אני מוצאת את עצמי על סף דמעות פעם נוספת.
נכנסת שוב בדלת למשהו שניראה כמו התקף חרדה נוסף אני שוב מכווצת גבות ממש כמו אמא.. נושכת את השפה עד שהיא תדמם, ממש כמו אבא, ומתחרטת על כל שנייה שגדלתי במשפחה הזאת.
ואני מוחקת שלוש שורות שמפילות את כל האשמה של מה שקורה לי על הוריי הנחמדים והפריקינג אוהבים שלי, למרות שמשהו בתוכי אומר לי שזאת לא יותר מאשמתי בלבד. אבל זה יותר מדיי בשביל להפיל את הכל עליי הא.. קילקלתי לי את המסלול לגמרי.. אני והעצלנות שאני חובקת בזרועי יום אחר יום.. היאוש מכל שאני לא יכולה להיתנער מזה.. ההכחשה הגוברת לכל שהבגרויות של השנה שני צעדים לפניי.. ההיתדרדרות הדרסטית בלימודים השיגעות הגובר רק מלהיות "אני". הגועל הגובר שלי כלפיי עצמי מוציא אותי מדעתי.. אבל לא. אני לא אקום ואעשה משהו עם עצמי. אני אמשיך לשבת בחדר קר להיתכרבל בסמיכת צמר ולשבור ת'ראש בכתיבה בבלוג שלי. וכל הפרצוף שלי מעוקם בניסיון להוציא כמה דמעות שנימצאות שם כבר זמן מסויים.. אני אף פעם לא בוכה מספיק בשביל שזה ישכח ממני. וכרגע אני לא בוכה בכלל.. והלוואי שהייתי.. יש משהו מקל בתהליך הזה של להוציא מים עם מלח מהעיניים.. אני חושבת שאני מתחילה להיות חולה.. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. אמא תהרוג אותי.. אבא יצרח עליי "אמרתי לך" ועל אמא "למה את לא מקשיבה לי?" אני אפספס גדנ"ע ואני לא אשרוד שבוע בבית בלי החברים שלי רק הורים מבוקר עד ערב כאילו הם במשמרות עליי.. זה מתאים לי.. שבוע חופש מהבית הזה שמחליא אותי ומחבק אותי בבת אחת.
אתם מכירים את ההרגשה שאתם ניכנסים הביתה בערב, כולם ישנים ואתם מתים לשתות.. אתם נכנסים למטבח בחושך, מגששים בעיוורון אחר המתג שאתם יודעים בעל פה איפה הוא ממוקם.. פותחים את האור ואתם במקום אחר? זה אותו בית, אותם חלונות, אותם רהיטים, אותם הורים ישנים בחדרים שלכם, אבל אתם פשוט לא שייכים. כל זה לא שלכם.. אני בוהה באוויר בזמן שאני מרימה את הקרטון של המיץ תפוחים שאת הטעם שלו אני מכירה מגיל 0 בערך, ומקרבת אותו אל פי, ופתאום זה ממש לא אותו הטעם שהתרגלתי אליו במשך 16 וקצת שנה.. זה כל כך מתוק שזה עושה לי בחילה. ומשהו חמוץ שם מדיי, ובא לי להקיא. אני סוגרת את האור ורצה לחדר בתקווה ששם זה יעבור, אבל זה מחמיר. כאן אני רואה את אח שלי בכל מקום. צורח עליי לצאת מהחדר שלו, למרות שהאמת היא שהחדר שלו כרגע הוא באזור אחר של העיר בגובה חמש קומות מעלינו. אני מחריכה את עצמי ליפול על המיטה ולחכות ליום השנוא עליי שיתחיל... וכרגע הוא עומד להיגמר ואני לא מרגישה שום הקלה..
גאד נימאס לי להרגיש כזאת מאסט אפ.. שיט אתם יודעים מה עוד נימאס לי? שחבר שלי שולח לי 20 הודעות בפייסבוק בזמן שאני מנסה ליכתוב פה, ומתקשר אליי באינטנסיביות אחרי שאני סוגרת ת'פייסבוק. זה משהו שבאמת נימאס לי
always fricking yours..
DN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
