מה עושים כשרוצים להגיד למישו שאוהבים משהו שיכול להכאיב לו? מה עושים כשרוצים לשנות כל כך הרבה דברים במישהו רק שיהיה יותר קל לאהוב אותו אבל כך שזה לא יצבוט אותו בשום מקום? מה עושים כשמתביישים להיסתכל לו בעיניים בגלל הרגש הזה? ומה עם כשהוא שואל אם הכל בסדר ובתגובה אני מורחת חיוך מגעיל ומזוייף על הפנים ואומרת שכן, מה עם זה? איך אני מגיבה כשאותו בנאדם מריח את כל הפחדים שלי והדכאונות שלי מקילומטרים ומנסה לגרום לי להרגיש טוב, וכשאני רואה את הניצוץ נעלם מהעיניים שלו אני מתקפלת ומונעת מעצמי בכח מלהסתכל לתוך עיניו.. כשאני יודעת שיש כל כך הרבה שאני יכולה לעשות בשבילו אבל יוצא שאני לא מזיזה אצבע.. ומה אני עושה כשהוא מרגיש את זה? מה אני לעזאזל עושה כשאני שואלת אותו מה הוא אמר והוא אומר בתשובה "זה לא משנה גם ככה שוב לא תקשיבי לי" ואני לא עונה כלום כי אני יודעת שזה נכון? ומה אני עושה כשאני רואה שהוא מקריב הכל בשבילי, ואני לא זזה מהמקום... זה לא בכוונה.. זה לא מחוסר אהבה.. זה כי אין לי כח. לא אליו לא אליי ולא לאף אחד שפונה אליי.. אין לי כח לזוז מהמקום שלי גם בימים האנרגטים שלי. אין בי כח להרים את המבט לכל הבוחנים אותי מלמעלה.. אין בי כח להוריד מבט לכל אלה המחזיקים אותי שלא אפול. אין בי כח להיישיר מבט לכל אותם אנשים שנימצאים באותו מצב כמו שלי, אז אני ממשיכה להעזר בעמודים בשביל לעמוד ועוצמת עיניים בשביל להסתכל רק לתוך עצמי, וכמו כל נסיון, לא לראות כלום. בשנייה אני מתפרקת לחתיכות אפר ומתעופפת עם האוויר למעלה.
בימים הבודדים האחרונים שמתי לב שמוזיקה תפקידה לשלוט במצב רוח. מוזיקה אמיתית לוקחת את הגוף ומשאירה אותך נשמה חשופה ופגיעה. מוזיקה אמיתי תשבור אותך בדיוק כמו שהיא תרכיב אותך בחזרה. ולשנייה איפשהו שם אני מרגישה כמו רכיכה חסרת עצמות, כולי רכה . ולשנייה איפשהו שם אני עפה. גבוהה. שוכחת מכל האשמה. לשנייה אני שוכחת כל טיפה של אהבה על האדמה, וזה מרגיש נהדר. איפשהו שם אני מרגישה לבד, רק אני עם עצמי, אבל לא במובן הרע. במובן הנפלא. אני לעצמי. לא קשורה לאף אחד. כמה טוב שיש לי אותך בלוג. זאת התפרקות נהדרת לחלוק עם הרשת את המילים החסרות משמעות שלי, בידיעה שמי שלא אמור לראות אותן לא יראה. לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
