Holly poop*-*

בתומן של דקות ארוכות עם עיניים רטובות אני מבינה פתאום שאני רוצה החוצה. לא סתם החוצה, להיות עם מישהו. לא סתם עם מישהו, עם הבחור ההוא שמשום מה אוהב אותי. לא סתם להיות איתו אלא להיתנחם בין זרועותיו במשך עוד חצי שנה ועוד אחת אחריה.

אתמול ציינו חצי שנה מהיום שבו העזנו להרגיש. חצי שנה והיא עברה לי כמו דקה וחצי. איפה תחילת שנה, איפה תחילת החורף? לאן הם ברחו לי פתאום?

וליפעמים אין לי מה לכתוב כשלא רע לי. וליפעמים אני פשוט מחפשת מילים אז אני מתחילה לכתוב על המצב בו אין לי על מה לכתוב, ובדרך כלל מציץ משהו. אני רוצה לפרוק ואין לי מה. אני מרגישה היתדרדרות במסוגלות שלי לצייר עם מילים, לתת להן לרחף מול האוזניים כמו מוזיקה. אני מאוכזבת מעצמי.

פאק. חצי שנה. לא חשבתי שאני אגיע לזה בתיכון.. הייתי הרווקה המושבעת..  בטח! היו לי חבר פה, חבר שם.. אבל אף פעם זה לא היה רציני מדי ולא נמשך יותר מחודשיים. פאקינג חצי שנה. זה מפחיד.