"בליבו החשוף עוד כוכב אחרון מתפרץ באור זוהר,לקראת קרע של חט."-מישהו שהיה פעם החבר הכי טוב שלי. זה שסיפרתי לו הכל ושמעתי ממנו הכל. זה שבפעמים שהוא ניסגר הוצאתי ממנו את מה שעובר עליו בכח ואז דיברנו על זה כאילו לא נאבקנו זה בזה שנייה לפניי לפתיחת הסוד הגדול.
מישהו שהיה פעם כל כך חשוב לי שלא יכלתי לדמייןאת החיים שלי בלעדיו. מישהו שבזמן האחרון אני לא יכולה שלא לחשוב עליו בלי סוף. מישהו שהשם שלו עולה כל הזמן גם בקבוצות שלא מכירים אותו כי רגילים שאני אומרת דברים שהוא אמר או עשה למעני. מישהו שהיום הרווח ביניינו הוא שנות אור. מישהו שמילה שלי ניראת כל כך ריקת תוכל ליד אחת שלו. מישהו שסמכתי עליו כמו שלא סמכתי על אף אחד. מישהו שגם היום חשוב לי נורא. מישהו שכואב לי לחשוב על לכתוב לו כי אני הייתי שונאת אותי.
לא. לא פגעתי בו במשו שעשיתי. לא. הוא לא פגע בי במשהו שהוא עשה. לא. לא אקס ולא מישהו ששבר לי את הלב אומשו בסיגנון. פשוט מישהו שעושה לי טוב החיוך שלו. חבר טוב. באמת טוב.
"הוא שונא אותך כבר.. כי את נוטשת." מילים שנאמרו סתם. זריקה באוויר ספונטאנית שלא אמורה לעורר שום סערה בשום מקום.
מילים שעוררו אצלי היתנגדות. "הוא עשה בדיוק אותו דבר." ישר אמרתי.
האשמות יכולות להמשיך עד בלי דיי, אז למי איכפת מהן?
אני הישתנתי. בצורה כל כך דרסטית שזה מגעיל אותי. נילקחה ממני הכתיבה הציורית. נילקחו הניסוחים המדוייקים. במקום זה מה שאני מרגישה נישמע כמו גוש אחד גדול של חרא. מי שינה אותי? מה שינה אותי? אני לא יודעת. אני. כי היה קשה לי להישאר אני. היה קשה לי להיתמודד עם עולם סגור שאין בו משמעות. והכתיבה? סמפטום מזויין.
לכתוב את הפוסט הזה בשבילי זה כמו לקחת אקמול. הוא מעלים לי את הכאב ראש אבל הוירוס עדיין שם.
לא. לא קרה שום דבר אם אתה שואל. לא אני לא צריכה עזרה אם אתה שואל. לא. זה לא בגלל שאין לי עם מי לצאת בשישי. זה פשוט ההבנה שיותר קרוב ממך וממנה לא יהיה לי בחיים. והנה אנחנו חודש וחצי כבר לא בקשר. לא שכחתי ממך. אתה עדיין החבר הכי טוב שלי.
"בליבו החשוף עוד כוכב אחרון מתפרץ באור זוהר,לקראת קרע של חט." -בכיתי. אוליי בעיקר בגלל שהלכתי אחורה ואחורה ואחורה שפיספסתי כל כך הרבה. אבל בכיתי. כי ניזכרתי עד כמה אנשים יכולים להיות מדהימים. פתאום ראיתי אותך ניכנס לאולם לבן עם כיסאות, ילד בכיתה ו'. אני ילדה בכיתה ז'. פתאום נזכרתי בתהיה שלי לגביי השם המקורי שלך. פתאום נזכרתי שהיה שם תמיד מישהו איתי. שלפעמים עיצבן אותי ברמות שלא יכולתי לסבול. אבל אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שזה קרה בחמש שנים שאנחנו מכירים. חמש שנים. הולי פאק. חמש שנים.
היה לך יום הולדת ליפניי ארבעה ימים. אתה זקן כבר. ואני כבר בכלל לא אוכלת ;)
להגיד סליחה זה יהיה בסדר? אתה לא תוציא לי את העין? אתה לא תיתעלם מהקישור שאני עומדת לישלוח לך ? אני מניחה שלא. כי בכל זאת איכפת לך. כי אה תמיד ישאר מדהים. החבר הכי טוב שלי. מותר לי ליקרוא לך עדיין ככה? אתה עדיין אוהב אותי ?
היא הייתה קטנה, פיצפונת! מתוקה כמו כפתור קטן. היא הייתה בערך בת 8, אני בן 14. ידייה הקטנות נחו על הגדר בזמן שישבה איתי.. פגשתי אותה בפעם הראשונה כשחיכיתי לאחי שיביא את האוכל מחוץ לגטו. ישבתי ליד הגדר. אתם חייבים להבין, באותה תקופה האינסטינקטים שלי נהפכו כמאט חייתיים, לכן ישר קפצתי כששמעתי צעדים מאחוריי הגדר שנישענתי עלייה. "למה אתה עצוב?" היא שאלה אותי. קטנה כזאת, תמימה, יפה. שיערה שטני, מעילים על גבי מעילים כשהעליון ביותר בצבע אדום בוהק. שיערה תמיד היה אסוף בשתי צמות ארוכות שהיו קשורות בסרט לבן, בדיוק כמו כל הילדות הפולניות בבתי הספר היסודיים. עינייה ירוקות כמו שדה באביב וגדולות. הוו כמה שהן היו גדולות, חקרו כל סנטימטר של לכלוך על פניי. הלוואי והייתה אחותי הקטנה. בעצם לא. טוב שהיא לא, אחרת הייתה חייה חיים כמו שלי, כמובן אם אפשר לקרוא לזה חיים בכלל..
"אני מחכה לאחי מתוקה, עדיף שלא תעמדי פה ותלכי לאמא שלך. זה נורא מסוכן." "לא נורא." אמרה והתיישבה על השלג. היא אפילו לא רעדה. כמה טוב לה. "יהרגו אותך. יחשבו שאת מגניבה לי אוכל". אמרתי לה. "זה בסדר, אני חמודה מדיי" עינייה קרנו וחיוך היה על פנייה. צחקתי. פשוט מתוקה. "אל תיצחק אני רצינית!" אמרה כשמבט זעוף על פנייה. "אני מצטער" מחקתי את החיוך במהירות. זה היה קשה. "מה את עושה פה? היכן אמך?" "היא בבית . אני כבר הולכת מבית הספר לבד. אני לא צריכה אותה. בית הספר ממש ליד הבית שלי". אמרה. היא בחנה את הגדר והוסיפה " בחיים לא הייתי פה למרות שכל הזמן אני רואה את המקום הזה מבית הספר." "טוב אין הרבה מה ליראות פה. הרבה אנשים קופאים וגוועים למוות. אה! והאחרים מביאים להם אוכל". פתאום הבנתי שאני משליך דברי אפלה על ילדה בת 8. "אבל חיים את יודעת.. " אמרתי בקול צרוד שתקף אותי משום מה.. היא הסתכלה עליי בעינייה העגולות והיממה אותי במבטה. אני יכול להישבע שלכמה שניות לא יכולתי לינשום, למרות שפה זה לא כזה מפתיע. היא השפיל את עינייה ובהיסוס שאלה "אז.. אתה רעב?" היא שלחה את ידה לכיסה. "טוב אני בהחלט לא שווע." עניתי בציניות. היא הוציאה מכיסה כריך עם מה שניראה כמו חסה ו.. פסטרמה!? לא... ל ראיתי פסטרמה כזאת כבר כמה שנים טובות. הוא היה עשויי מלחם שחור ובצידו היו שניי ביסים קטנטנים. הוא היה עטוף במפיות מנייר. "קח! אני לא אוהבת..." היא אמרה והחליקה אותו מתחת לגדר. חטפתי אותו ישר שמא תשנה את דעתה, ושמתי אותו בכיס של המקטורן הקרוע והמטונף שלי. זה יספיק לכל המשפחה! כזה פינוק! "תודה!" נזכרתי להגיד כשהיתעוררתי מהמחשבות הרעבות שלי על הכריך שלי. "למה אתה לא אוכל?" שאלה. "אני משאיר לאחר כך. כשאני אהיה ממש רעב." עניתי לה. "אוקיי... אני צריכה לרוץ הביתה! אני אחזור מחר אני מבטיחה! " אמרה והחלה לרוץ לעבר הכפר.
קראו לה קטיה. והיא באמת באה. כמעט כל יום. בטח שאני זוכר אותה! מתוקה כמו כפתור קטן...
ואם נהיה מאושרים ולא נחוש טיפת כאב הלוא זה ישתק אותנו?
ואם נהיה פיקחים תמיד ונישאר תמיד בדמות, הלוא נהיה מוטשים?
ואם נחיה ולא נמות , הלוא נירצה לחיות פחות?
ואם חיינו יהיו מלאים בעליות הלוא ניצא מהאטמוספירה ויגמר לנו החמצן?
ואם ננתח כל שנייה, הלוא נמות מסקרנות?
ואם ניכאב, נישתע, נירד, נשחרר ונקבל את המוות, ואם נקבל את החסרונות, ואם נשלים עם שיש רע, אם נוריד סטנדרטים, הרי דברים נורמאלים יראו לנו אלוהיים. ויהיה מה שיהיה , וכם אם לא נהיה מוכנים, ונופתע פעם אחרי פעם על הטוב והרע, הלוא חיינו ייראו יותר משמעותיים?
אין זה אומר כלום. אלו הן רק טעויות. מותר לכם לחלוק עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
