Holly poop*-*

אני מביט במסך ואין לי שמץ מה לכתוב... אני רק יודעת שאני רוצה ליפרוק, ואין לי מושג מה. זאת הרגשה כזאת איפשהו שם, אחרי הצלעות, בין הריאות, משו לא טוב לי.. אני מביטה על המראה בחדר החדש שלי שמריח כמו רהיטים חדשים, ובכלל לא כמו בית, וכואב לי. ואני רוצה פשוט לבכות... ואני מסתכלת על השתי טיפות שומן שגדלו לי בזמן האחרון על הבטן ובא לי למות. אני מסתכלת על החזה שאין לי ובא לי למות.. וכואב לי מלחשוב, הרי הייתי פעם יפה..(?) אני חושבת.. אני זוכרת שהייתי מסתכלת על הבטן השטוחה והיפה והחלקה שלי כשאני בבגד ים והייתי חושבת לעצמי "טוב.. לפחות יש לי את זה" עכשיו אין לי.. עכשיו מכאיב לי קצת בלב כל פעם שחבר שלי שם לי יד על הבטן. עכשיו כל פעם שמישהו מציין פגם קטן בי אני נקרעת לגזרים... ברור שאני צוחקת כדיי לא להראות שנעלבתי... אבל זה שובר אותי. חברים שלי נוהגים לצחוק כל כך הרבה על חשבוני, למרות שאני מודעת לעובדה שהכל ברוח טובה, והם כולם אוהבים אותי וכל השיט הזה אבל פאק. בא לי להיסתגר בתוך חדר ולמות. ואני שוב מוצאת את עצמי מדפדפת בתמונות שלה, מצד אחד מעריצה אותה על כך שהיא כל מה שאיי פעם רציתי להיות, מצד שני אני שונאת אותה שנאת מוות. כי היא כל מה שאיי פעם רציתי להיות. והזונה הזאת יפה. כל כך ! ויש לה תווי פנים כל כך מושלמות.. והעיניים שלה כל כך בהירות, והשיער שלה מחליף צבעים כל כמה זמן וגם אם היא תעשה את הפרצוף הכי מעוות בעולם היא עדיין איכשהו תיצא מלאת חן בצורה חולנית. ואני מביטה על הפנים שלה כמו חוקרת המחפשת אחר רמזים, בכדי למצוא פגם אפילו הקטן ביותר, אפילו אדימות של פצעון שתכף עובר ולא מוצאת כלום. ואני זוכרת אותה בגיל 11, והמבט שלי אליהה מלמטה וההבנה שהיא טובה ממני בכל כך הרבה בחינות, והנה, כמה ? 7 שנים עברו? ואני רוצה לחנוק אותה . לקרוע את הפרצוף שלה ולהדביק אותו על שלי. ואני מלאת קינאה, ואני מלאת גועל מעצמי. אני יודעת שאני טובה מזה, שאני יכולה לחייך ולידחוק את זה עוד קצת הצידה אבל אני לא רוצה.

אומרים שהמראה החיצוני לא חשוב והאישיות זאת שקובעת... מה עושים אנשים שאין להם משניהם?

DN

אני מרגישה אשמה מהדברים שאני לא ממש אמורה להרגיש אשמה מהם...ואני מרגישה ממש אשמה על הדברים שכן..

כשהוא מנסה לקבוע איתי משו ואני אומרת לו לא בפעם המי סופר כמה, כי לא מרשים לי..

בימים שאני קולטת שאכלתי רק שטויות משמינות בטרוף במקום לאכול אוכל נורמאלי ואני בחיים לא אפטר מהנפח בבטן..

כשאני שוב מעתיקה שיעורים במתמתיקה מהחברה הכי טובה שלי, למרות שאני יודעת שאין לה בעיה עם זה, אבל יוצא שאני פשוט מנצלת את העובדה שהיא משתדלת ומעבירה את זה כאילו על עצמי..

כשאני לוקחת קרדיט בלי לשים לב..

כשאני מרביצה לו בצחוק, וקולטת שזה היה יותר מדיי חזק, ולמרות שלא כואב לו, אני לא מבינה למה הוא עדיין איתי..

 כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, ואני זורקת הערה צינית שבתיאוריה אמורה להיות מצחיקה, רק כי אני לא מסוגלת להגיד את זה בחזרה, לא כי אני לא מרגישה את זה.. כי אני מרגישה שברגע אני אגיד את זה זה יהפוך להיות שיגרתי, אמיתי מדיי, ובשלב מסויים הוא יפסיק להרגיש את האדרנלין שחוצה אותך, כמו שאני מרגישה כשהוא אומר לי את זה..

כשאני שוכחת להאכיל את החתולה שלי בבוקר..

כשאני רואה את הארגז המלא של החתולה שלי, מסמנת לעצמי שצריך לנקות אותו, וקולטת מאמצע שינה בלילה ששוב שכחתי..

כשאני נזכרת באיך שהיתעללתי בחתולה שלי כשהייתי קטנה..

כשאני מנסה להרגיל את החתולה שלי לחדר החדש שלי, ואני רואה את הפחד בעיניים שלה מהריח הלא מוכר של הרהיטים החדשים והעובדה שהיא לא יכולה לפתוח את הדלת הזאת לבד כמו בחדר הקודם..

כשאני שמה עוד משו שלי בחדר הזה, ומרגישה כאילו אני דוחקת את אח שלי עוד יותר מחוץ לבית..

כשאני שוכחת משו שלא הייתי צריכה לשכוח..

כשאני מוצאת דברים שאח שלי השאיר בדירה שלנו, ואיכשהו אוטומטית מעבירה אותם לבעלותי..

כשאני הורסת בטעות את אחד הדברים האלה..

כשאני מבזבזת עוד דקת שיחה בטלפון וקולטת שאמא אמורה לשלם על זה..

כשאני מבקשת מאמא לקנות לי משו וקולטת באיזה חובות אנחנו נמצאים..

כשאני מחבקת את אמא ויודעת שהייתי רוצה שהבת שלי תרצה לחבק אותי יותר משאני את אמא שלי..

כשאמא מתקשרת לסבתא ואני מסרבת לדבר כי פשוט אינלי מה לומר..

כשעובר עוד יום ואני נזכרת שלא התקשרתי לסבתא הבת 95 שלי שספק זוכרת אותי ספק יודעת איך אני נראת כבר...

כשאחרי ה"לא" הזה שאני אומרת לו על לצאת ביום מסויים, הוא נוסע הביתה, ופתאום אני יכולה, וכבר אין דרך להחזיר אותו לאיזור..

כשאני יודעת שאני אשמה אבל אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש אשמה..

כשאני מחבקת ידידים שלי לידו ורואה שגם אם הוא לא אומר כלום טיפה צובט לו שיש לי רק שלוש חברות בנות בסך הכל, וכל השאר ידידים..

כשאני קולטת שהוא חיפש אותי ואני ישנתי באותו זמן..

כשנוצרת סיטואציה בה יש צלע שלישית והיא לא אני...

כשאני מתלהבת ממשו שהוא אומר לי ואני לא מראה לו את זה, אבל רצה לחברה ומקפצת לה מאושר..

כשעובר יום שלא דיברתי איתו אחרי בצפר...

אל תגיבו.. הייתי חייבת לכתוב..

DN

אני יכולה להדחיק כל כעס,

ואתה כל שמץ של שנאה.

אני יכולה לאהוב בלי רעש,

ואתה לחיות בלי אהבה.

אני יכולה לשרוף כל סמל,

ואתה לעתוף כל שטות בחום צילך.

אני יכולה להרוג כל רגש,

ואתה לעורר רעמים עם רק מגע ידך.

ואני חוטפת לעצמי עוד רגע,

רק לבהות קצת שוב בים עינייך,

רק למצוא אותי בחום ידייך,

לקרוא מילה נוספת במחשבותייך

ולמצוא אותך שוב ליידי.

ובחיוך אתה בוחן את כתב ידי,

ולא מבחין בשמץ גועל המקיף אותי.

ולא שמעת על שבועה שלא לכתוב,

ולא ראית שאף פעם אין רק טוב.

וידי רועדת למשמע מילים יפות,

וליבי מכחיש שכאן הכל מתוק.

ואני מוצאת את מה שלא רציתי לחפש,

ומייחלת שהשעון שוב ייתאפס..

DN