פעם נוספת גרוני נקלע בין מלתעותיו של חוסר ההגינות וחוסר ההיגיון.
במה חטאי, אני שואלת. היכן פעלתי לא כשורה? הרי עשיתי כמיטב יכולתי שיהיה רגוע.
האם שבוע הוא כל מה שאהיה שווה לו? אחרי מילים יפות, רגש עד בלי דיי, הבטחות מבטיחות- שבוע אחד. ונשכחתי. הרי נזלתי מליבך ואיני עוד שם. בעוד שאני עדיין מגששת את דרכי בעלטה אתה מצאת את האור. אתה השארת אותי שם. ואינך מרגיש אשם. מסתתר מאחורי איחולים ומשאלות שאצעד אחריך במהירות אתה כבר בגן עדן של רגש חדש.
אני אסתדר. אמצא את דרכי. תנזול מליבי גם אתה כשהיה בליבך. אך עודי מנמנמת על אותו סלע רך מחכה שיבוא יומי.
מעולם לא כעסתי. מעולם לא שנאתי. מעולם לא התלוננתי באוזניך על דברים שיכולתי לחיות עימם. אך הפגיעה הזאת שוות ערך לאסון. לתאונה בה נספדו כל יקיריי. ליבי מרוסק ואני עם חיוך- שלא יבואו לאחד אותי. אני מתפללת שתבואו להציל אותי, אך אנא עשו זאת בלי שאבקש כי כאשר אודה בכך בקול יהפוך הדבר לקברי.
אני, בניגוד אליך, אזכור אותך תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
