זה פשוט כואב ליראות עד כמה שההורים שלי לא מבינים אותי. עד כמה שהם לא תומכים בי וגורמים לי רצון עז למות. זאת מין הבנה חדה ומהירה שאין לי כל משמעות לחיים. וזה כל כך כואב שהיא מזכירה לי את זה שוב ושוב ושוב ושוב...
עד שהגעתי למצב בוא אני בוהה בה בעיניים שונאות. בעיניים יבשות וחסרות הבעה עד שהיא מסיימת לדבר ודמעות זולגות על כל פניי. כבר אין לי הכח להיתנגד לה. היא גברה עליי ועכשיו אני רק ניכנעת לדיבורים חסרי התועלת שלה.
אבל הכי הורג. זה שאחרי שהיא מוציאה את כל העצבים עליי מילולית ופיזית... היא באה ושואלת אותי בנימה הכי ידידותית בעולם אם נגיד אני רוצה לאכול.. או אם אני יוצאת היום. לאשה הזאת יש שינויי מצב רוח כמו של אישה בהריון. וזה משפיע עליי. מאוד. כל כך. נימאס לי ממנה כל כך שבא לי למות !
איבדתי את כל הקטעים שהיו לי באייפוד. לתמיד. נישארו לי רק שניים. והיו כל כך הרבה ! וכל כך יפים !
הסתבכתי עם הסיסמא והייתי צריכה לשחזר את כל האייפוד.. ניצלתי את זה בישביל לעשות אפדייט אבל אז באמצע התהליך קלטתי שהקטעים שלי הלכו לאיבוד כולם. ובא לי למות >< בנוסף קיבלתי תעודה היום.. ות'כלס יש לי ממוצע 86 וקיבלתי תעודת היצטיינות בפסיכולוגיה.. וההורים של לא העריכו את זה ועוד צרחו עליי כל כך! בא לי למות ! פשוט בא לי למות !
נימאס לי להעמיד פנים שאני איזה מישהי שמחה וקופצנית . זה הכל מחזה. דמות שאימצתי לאצמי בישביל לא להפחיד אנשים . כל מצב רוח שלי הוא דמות אחרת שאני משחקת. דמות שונה מכל הדמויות האחרות. אני לא מדברת על פיצול אישיות חלילה. אני מדברת על דמויות שהם גרסה שלי בהגזמה. אם יש לי מצב רוח טוב אני פיתאום מיס הכי שמחה בעולם ולא יכולה להפסיק לקפץ ולהציק לאנשים. אני בנאדם מעצבן, צבוע, אנוכי, רדוד, והכי גרוע זה שלא באמת אכפת ל. למען האמת אני לא מבינה אנשים טובים. אנשים שמפספסים כל כך הרבה מהיותם ג'יזסים קטנים כאלה. שאשכרה יפנו את הלכי השנייה.
אני רצינית שמישו יהרוג אותי או שאני אעשה את זה באצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
