לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Holly poop*-*


writing to survive...

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2013

אכן יומיים קשים עברו עליי..


בלי שמץ של ידיעה מה עובר עליי אני מוצאת את עצמי על סף דמעות פעם נוספת.

נכנסת שוב בדלת למשהו שניראה כמו התקף חרדה נוסף אני שוב מכווצת גבות ממש כמו אמא.. נושכת את השפה עד שהיא תדמם, ממש כמו אבא, ומתחרטת על כל שנייה שגדלתי במשפחה הזאת.

ואני מוחקת שלוש שורות שמפילות את כל האשמה של מה שקורה לי על הוריי הנחמדים והפריקינג אוהבים שלי, למרות שמשהו בתוכי אומר לי שזאת לא יותר מאשמתי בלבד.  אבל זה יותר מדיי בשביל להפיל את הכל עליי הא.. קילקלתי לי את המסלול לגמרי.. אני והעצלנות שאני חובקת בזרועי יום אחר יום.. היאוש מכל שאני לא יכולה להיתנער מזה.. ההכחשה הגוברת לכל שהבגרויות של השנה שני צעדים לפניי.. ההיתדרדרות הדרסטית בלימודים השיגעות הגובר רק מלהיות "אני". הגועל הגובר שלי כלפיי עצמי מוציא אותי מדעתי.. אבל לא. אני לא אקום ואעשה משהו עם עצמי. אני אמשיך לשבת בחדר קר להיתכרבל  בסמיכת צמר ולשבור ת'ראש בכתיבה בבלוג שלי. וכל הפרצוף שלי מעוקם בניסיון להוציא כמה דמעות שנימצאות שם כבר זמן מסויים.. אני אף פעם לא בוכה מספיק בשביל שזה ישכח ממני. וכרגע אני לא בוכה בכלל.. והלוואי שהייתי.. יש משהו מקל בתהליך הזה של להוציא מים עם מלח מהעיניים.. אני חושבת שאני מתחילה להיות חולה.. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. אמא תהרוג אותי.. אבא יצרח עליי "אמרתי לך" ועל אמא "למה את לא מקשיבה לי?" אני אפספס גדנ"ע ואני לא אשרוד שבוע בבית בלי החברים שלי רק הורים מבוקר עד ערב כאילו הם במשמרות עליי.. זה מתאים לי.. שבוע חופש מהבית הזה שמחליא אותי ומחבק אותי בבת אחת.

 

אתם מכירים את ההרגשה שאתם ניכנסים הביתה בערב, כולם ישנים ואתם מתים לשתות.. אתם נכנסים למטבח בחושך, מגששים בעיוורון אחר המתג שאתם יודעים בעל פה איפה הוא ממוקם.. פותחים את האור ואתם במקום אחר? זה אותו בית, אותם חלונות, אותם רהיטים, אותם הורים ישנים בחדרים שלכם, אבל אתם פשוט לא שייכים. כל זה לא שלכם.. אני בוהה באוויר בזמן שאני מרימה את הקרטון של המיץ תפוחים שאת הטעם שלו אני מכירה מגיל 0 בערך, ומקרבת אותו אל פי, ופתאום זה ממש לא אותו הטעם שהתרגלתי אליו במשך 16 וקצת שנה.. זה כל כך מתוק שזה עושה לי בחילה. ומשהו חמוץ שם מדיי, ובא לי להקיא. אני סוגרת את האור ורצה לחדר בתקווה ששם זה יעבור, אבל זה מחמיר. כאן אני רואה את אח שלי בכל מקום. צורח עליי לצאת מהחדר שלו, למרות שהאמת היא שהחדר שלו כרגע הוא באזור אחר של העיר בגובה חמש קומות מעלינו. אני מחריכה את עצמי ליפול על המיטה ולחכות ליום השנוא עליי שיתחיל... וכרגע הוא עומד להיגמר ואני לא מרגישה שום הקלה..

 

גאד נימאס לי להרגיש כזאת מאסט אפ.. שיט אתם יודעים מה עוד נימאס לי? שחבר שלי שולח לי 20 הודעות בפייסבוק בזמן שאני מנסה ליכתוב פה, ומתקשר אליי באינטנסיביות אחרי שאני סוגרת ת'פייסבוק. זה משהו שבאמת נימאס לי

 

 

always fricking yours..

DN

נכתב על ידי , 9/2/2013 23:16  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איגור מושקטין 1941-2013 "דממה, קשב, התחלנו..."


тишина, внимание, начали...

 

דממה, קשב, התחלנו...

ואז התחיל אילתור פרי ידיינו. פרי מוחינו.

 

тишина, внимание, начали...

 

דממה, קשב, התחלנו...

ואז נכנסנו לחיים זרים... חיים לא מוכרים.

 

тишина, внимание, начали...

 

דממה, קשב, התחלנו...

 

ואז כבר לא היה עולם חיצוני. ולא נמצאנו באולם. נכנסנו דרך חור שחור לעולם מקביל בו כל מה שנירצה יקרה.

נכנסנו לעולם בו החלומות מקבלים פן מציאותי.

 

тишина, внимание, начали...

 

דממה, קשב, התחלנו...

ואני כבר שם. למה שניראה כמו נצח. וכולם מסתכלים אבל כולם כבר לא קיימים.

 

стоп!

 

סטופ!

עכשיו נישאר רק חצי מהאנשים שיפתחו את השער ליקום המקביל.

וגם החצי כואב מדיי.. נצטרך להיתאמן. הרבה.

 

тишина, внимание, начали... жить по другому... в мире без вас...

 

 

איגור מושקטין 1941-2013

נכתב על ידי , 2/2/2013 14:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיט..... RIP


יום אחד, בהיותי בת 10, פסעתי לתוך אולם לבן עם רצפה שחורה. וילונות וילונות כולם שחורים יותר מהלילה. בכל מקום. פסעתי לתוך החלום שלי בפעם הראשונה. פסעתי לכל מה שהכרתי בשש שנים הבאות. פסעתי לתוך המקום בו אני מרגישה יותר טבעית מכל מקום אחר. פסעתי למשפחה יותר קרובה מהמשפחה הביולוגית שלי. אחים ואחיות גדולים וקטנים שחיבקו אותי קרוב אלייהם במשך השנים, ושקיבלו אותי בדיוק כמו שאני. אבל הכי חשוב, קיבלתי לי אמא ואבא שאימצו אותי קרוב לליבם. שלא רצו כלום מלבד לעזור, שלא ביקשו דבר בתמורה. שלימדו אותי מיליון מושגים חדשים שלא ידעתי שקיימים. שבלעדייהם לא היו לי אנשים חמים כל כך בחיי... אותם אנשים שאחראים על החלום הכי גדול שלי איי פעם. אותם אנשים שפתחו אצלי את הגאווה בהישתייכות לבית. למקום החמים והנהדר שלי שחוץ מאושר טהור לא גרם לי כלום. 

מאותו הרגע התחלתי לאהוב את החיים שלי. מאותו הרגע הם כבר לא היו חסרי תועלת. התחלתי להבין שמכאן ואילך, אני שייכת. פתאום. ככה סתם. שייכת ואהובה יותר מכל דבר. 

הבית שלי הוא התיאטרון. התשוקה, האהבה שלא נישחקת אחרי שנתיים שאני כבר לא משחקת, החלום, הרצון התמידי והעז לעמוד על במה. האישיות שלי, ה'אני' שמנעתי מעצמי לקבל במשך כל תקופת הילדות שלי. 

העיקר בפוסט הזה, הוא שאני חייבת את הכל לשני אנשים. אותם אנשים שאימצו אותי לליבם. כמה זמן? בערך שש שנים של היכרות? זה לא צחוק. זה אפילו לא גיחוך. לודמילה ואיגור מושקטין. האנשים שאני חייבת את הכתיבה שלי, את אהבה למשחק, את האינטליגנציה הריגשית שלי, את התשוקה לתיאטרון, מיליוני תפיכות על השכם, חיבוקים חמים, ואת ההבנה, שהתיאטרון זה יותר ממקום בו מציגים סיפור מסויים, זה יותר ממקום בו מעמידים פנים, וזה הרבה יותר משחקנים וקהל. 

אסמס: "איגור אלכסנדרביץ' ניפטר." 

זו הפעם הראשונה שאני חווה מוות של אדם שבאמת, באמת היכרתי. זאת הולכת להיות ההלוויה הראשונה שאני אהיה נוכחת. וזאת הדמות שאני חייבת לה כל כך הרבה. וחשבתי אוליי יהיה לי יותר קל אם אני אכתוב. אבל טעיתי. לא היה לי קשה בכלל.. ולא היה לי גם קל. משהו בי לא מאמין שזה אמיתי. משהו בי אומר שזה שטויות. טעות, נוראית, אבל עדיין טעות. אז מה אם היה לו סרטן? אז מה אם ידעתי שזה כניראה הולך לבוא? זה עדיין לא הגיוני. למה הוא? למה היא נישארה אלמנה עכשיו? ולמה אחרי שתי טיפות לא הייתי מסוגלת ליבכות? ולמה אחרי שעה קלה מהאסמס הזה אני עדיין רועדת? זה לא מהקור. חם פה. יש מזגן. 

אני לא יודעת אם קשה לי להיתמודד עם מוות. אני לא יודעת אם יהיה לי קשה. בינתיים עוד לא התחלתי. 

 

הולי שיט. פאק. זה לא קורה. זה.... ממש לא פייר. הוא נחמד וטוב ואוהב ואינטיליגנט מדיי בשביל ללכת ככה לאיבוד. 

RIP ♥ בחיים לא תישכח. 

נכתב על ידי , 1/2/2013 17:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,199
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , ספרות , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לD-fucking-n אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על D-fucking-n ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)