התמונה שאוליי מגדירה אותי הכי טוב מכל התמונות. הסיגריה זאת החברה הכי טובה שלי, זאת שגורמת לי להרגיש טוב ולאו לשנייה אחת. הצמידים האקראים שמלווים אותי שנתיים ברציפות. במיוחד הכתום שם, והשעון. היו עוד, ניקרעו או סתם הורדתי, הם לא היו חשובים. רק אלה. לא שהם ממישו מיוחד. אבל הם שלי. הם אני. אין הרגשה יותר טובה מלקחת את השאיפה הראשונה של הרעל שלי ולא לעזוב. לישמור אותו בריאות עד שאני אחנק. ואז להוציא אותו בנשיפה אחת ארוכה כמו שרשרת של בעיות שנעלמות עם הרוח.
הטבעת שמלווה אותי כבר שנתיים וחצי. היא תמיד על היד שלי. במשך שנתיים לא הורדתי אותה לפרק זמן יותר ארוך משעה של עבודה במטבח.
ואז עוד שאיפה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועד שאני ארגיש את החום שעומד לשרוף לי את השפתיים כשאני מגיעה לפילטר.
שעון שבור, בלי מחוגים, מקולף. הקצה של הרצועה התחתונה קרועה מעט, ניראת לעוסה. אתם יודעים מה אני רואה פה?
סמל לעצירת הזמן. לא זה לא נכון. סמל לאי קיום של הזמן. הרי הוא לא סתם עומד. הוא חסר מחוגים באופן כללי.
בשבילי הוא כעס על האנשים שהגדירו זמן. הרי בשנה יש 365.5 ימים אם אני לא טועה, ביום יש 24 שעות, בשעה יש 60 דקות, בדקה יש 60 שניות וכך הלאה. אז איך זה שהשנה השלמה הזאת שבה 31,579,200 שניות פחות או יותר ניראת לי יותר כמו 0.5 שניות? ולמה אני מיתבאסת מזה כל פעם מחדש? הרי אם לא היה זמן בלקסיקון שלנו, לא הייתי יודעת בת כמה אני, לא הייתי יודעת מה זה סימסטר ורוב התגליות של העולם לא היו קוראות. אבל אני יודעת שלא הייתי מתחרטת על שום שנייה שעברתי בחיים שלי. כי לא הייתה שנייה.
ואני מדליקה את המצית ומצמידה אותה לסיגריה שבאופן אירוני, משאירה אותי בחיים, ומהרהרת בכל זה.
ושוב, כל זה בורח לי מהראש כשהוא מתחיל להיות יותר קל. ואני פתאום מרגישה שאני מרחפת. אבל אז מגלה שנעדרתי לחמש שניות בלבד. שניראו לי כמו נצח. עוד פעם, 'שניות'. 'נצח'.
פאק איט. אני פותחת את הפה ונותנת לעשן ליברוח ממני לבד, בלי עזרה שלי. והוא עושה את זה לאט, כל כך לאט והוו.. כל כך יפה. אומר שלום לריאות שלי, ואז לגרון, ואז ללשוני שנידחקת מאחורה בכדי לא להפריע לו לצאת בשלום, בסופו של דבר הוא ניפרד ממני ואז כאילו לא היה. אבל זה בסדר.
כי יש עוד סיבוב כזה. ויהיו עוד,כל זמן שרק ארצה.
D.N
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
