אגרופים מתכווצים מול הפנים, והשרירים לחוצים, ואני צורחת צרחה שקטה. שקטה וחסרת קול. צרחה שמספקת אותי כל כך. ואני רוצה ליבכות מאושר. ואני לא יודעת למה אבל החיוך לא יורד לי מהפנים כבר כמה ימים! פשוט ככה. ואוקטובר. אוקטובר יפה שלי! החודש האהוב עלי. באמת שבפעם הראשונה בחיים שלי אשכרה בא לי ליקפוץ מהגג רק כי אני מאושרת. ובלי סיבה מסויימת 0.0
בחיים לא חשתי צורך עמוק ועז מזה להיתקפל בתוך עצמי ולהיעלם. אני יושבת שם, בשולן האוכל, עם האנשים שלפי התיאוריה לנולד החדש, צריכים להיות הכי קרובים אליי. ליד הבנאדם שאמור להיות בקבוצה שלי נגד הקבוצה שלהם, ובעצם אף פעם לא היה, ואני נעלמת כאילו. ארבעה אנשים מדברים מסביבי בקולות שצורמים לי את האוזן. מסבירים אחד לשני מידע לא חשוב, כזה שהם יכלו לחיות עד סוף ימיהם בלי לדעת וזה לא היה משפיע על כלום. כזה שסביר להניח הם ישכחו תוך יום. וקולותיהם הולמים בראשי כמו בס אכזרי מרמקולים בהופעות. ופיתאום הכל מתערבב, ואני רואה רק את את הלבן של הקיר והחום של המיגרות שמולי. אני רואה דרך אמא שלי, ואני ורחפת לשנייה בדמיון שלי, ואני מרגישה את הדמעות מאיימות ליפרוץ ואני בולעת אותן. ואני דוחפת אותן פנימה שוב.
אני לא רוצה להיות המרכז. כמו שהיה כשהוא היה בצבא. אני לא רוצה להיות הדבר היחיד שהם מתעניינים בו, אבל יחד עם זאת, אני לא רוצה להיות בלתי ניראת. אני לא רוצה לשבת מול השולחן בלי היכולת להוציא מילה, כי גם ככה לא יקשיבו לי. אני רוצה להיסתגר בחדר עם מוזיקה שמציפה אותי, כל היום, אבל אני גם רוצה שמישהו ישים לב שאני לא חיה.
אני מתגעגעת לתקופה שאני הייתי הבת המועדפת. ועכשיו אני אהיה הבת היחידה במשך השבוע, ו"מי זאת לעזאזל" בשישי, כשאח שלי יבוא לארוחה משפחתית. זה לא פייר. הוא לא יכול לנטוש אותי ככה. לקחת לי את השבריר תקווה שהיה לי כל השנים האלה. לחתום על המסמך שיראה לשנינו שאנחנו לא נהיה יותר בקשר..
אני אוהבת את הלילות הארוכים, אני אוהבת את העובדה שהלילה מתחיל לבוא בצהריים. אני אוהבת את החושך, כי הוא מכיל בתוכו כל כך הרבה צבעים.
אני אוהבת את העובדה שאני מרגישה כאילו כבר 3 בלילה ובעצם עוד לא 12... אני כל כך אוהבת את העובדה שיש לי עוד שעה לישון ביום שמשנים את השעון. למה אנשים כל כך שונאים את שעון החורף? אני אוהבת ששעון החורף מתחיל באוקטובר, בחודש האהוב עליי. למה אנשים כל כך שונאים את הלילה? או שמא הם שונאים רק את הסיכון שהדתיים מקבלים את הזכות לבחור. אוליי הם פשוט תפסו את הגל של "חילון המדינה" שהולך עכשיו, ומנצלים כל אפשרות לשינוי מינורי... מה אכפת לכם מה השעה? אני אוהבת כשאני חוזרת מהבצפר ב17:00 וכבר מתחיל להחשיך, כמובן שזה מתסכל במובן כלשהו, אבל אני לא יוצאת בימים של בצפר, אז זאת אפשרות לראות את הלילה ממקורו, ולא מבעד לתריסים וחלון זכוכית. אני אוהבת להיות חלק מהלילה. אני אוהבת שאני קמה וכל כך מואר בחוץ שזה מרגיש לי כאילו זה כבר 9:00 אבל זה עדיין רק 7:00. השמש מעירה אותי ואני לא רוצה להירדם למורה על הלוח. ואני לא רוצה להקיא למורה לחקלאות על הטוש. ואני לא רוצה לידפוק למורה למתמתיקה קלמר לאוזן. ואני לא רוצה לישבור למורה לתנ"ך את המפרקת.
אני אוהבת את הלילה. ואני אוהבת את העובדה שכשאני אצא כבר יהיה לילה. ואני אוהבת את זה שיש לי יותר זמן איכות עם החושך.
ברור שגם אני לא אוהבת את העובדה שהדתיים משתלטים על כל מה שזז עם החוקים שלהם, וכופים את כל החוקים על כל העולם, אבל את השעון חורף אני אוהבת, וזאת רק השעה, ממתי הלילה כל כך הפריע למישהו? למה רק עכשיו נזכרו בזה? הרי את המאבק עם האוטובוסים בשבת מנהלים כבר שנים, למה אל השעון ניטפלים עכשיו? הוא נחמד. הוא דווקא מאוד נחמד. אה, ומה זה משנה במיוחד שאת השעה ישנו בנובמבר כמו לכל העולם, ולא באוקטובר כמו תמיד? למה העולם כל כך אוהב לידחות דברים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
