אני מתגעגעת לנשק שלי. מתגעגעת לעוצמה בידיים, מתגעגעת לכוח.
הקת עמוק עמוק בשקע הכתף, חמש אצבעות אוחזות חזק את ידית האחיזה,
המחסנית המלאה ב29 כדורים צמודה לאמה, הלחי סחוטה על הקת הקרה. האטמים
אוטמים הכל מלבד צלילים בודדים שחודרים דרך חריצים קטנים יחד עם האוויר
שממלא את החלל המרוקן שלי.
עם כל ירייה משתוררת דממה עמוקה יותר. דממה שדורשת עוד ירייה. ועוד אחת.
אני
אוהבת את ריח אבק השריפה. את הרגשת השמן על הידיים אחרי הנקנ"ש. אני אוהבת
את הסימנים הכחולים על הגוף. אני אוהבת האדרנלין שזורם בכל חלקי גופי,
האדרנלין הזה שממלא כל תא קטנטן בגופי.
קראו
לנשק שלי פרננדו. לכל דבר צריך להיות שם, גם לנשק. ופרננדו היה שם מושלם.
הוא היה מושלם. מספר 74. בשונה מאחרים, היה מאוד נוח לישון איתו. הוא גם לא
עשה לי הרבה סימנים כחולים, רק שבעה. הוא היה מאוד נקי יחסית לשאר הנשקים של שאר הבנות. הוא היה שלי.
בעוד מספר ימים אחגוג חמישה חודשים בצה"ל, אני תמיד אהיה צעירה פעורה.
יש לי כלכך הרבה מה לכתוב, כלכך הרבה מה לשתף.
אבל אין מי שיקשיב.
אני צריכה לדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Agatha