האמת | סיפור בהמשכים

בפרק הקודם: 

כשיצא משער הכניסה הוא הבחין בחטף בדמות שהסתתרה מאחורי קיר נמוך בדיוק כשראתה אותו.נמאס לו שעוקבים אחריו,הוא רץ במהירות אל הצד השני של אותו הקיר.
"אני רואה אותך!אתה חושב שתתחבא ממני לנצח.אין סיכוי שתצליח...את?!" עדי ישבה שם,נבוכה.
"אהמ...אני..."
"אני מצטער!אני חשבתי שאת..תעזבי אני לא יודע מה יש לי!"אמר דניאל ועדי נמסה מכול מילה.היא לא הבינה למה היא הסתתרה ממנו מההתחלה."עדי נכון?"הוא חייך את החיוך המוכר שלו."וואו...באזור הזה את גרה?"
"כן,כנראה" היא חייכה חיוך עצוב.
"קרה משהו?" עדי שתקה,היא לא התכוונה לספר לזר על הבעיות שלה."אם זה בגללי אני מצטער שצעקתי ככה,אני נראה לי שאני בדרך כלל לא כזה" הוא צחקק.
"לא,לא קרה כלום והכול בסדר בינינו" מטומטמת,איזה בינינו?ממתי יש משהו ביניכם?חשבה בינה לבין עצמה.
הפלאפון של דניאל רטט בכיסו.
"רק שנייה" הוא חייך אליה.דניאל פתח את ההודעה בחשש וקרא אותה,
"אין מענישים לפני שמזהירים,אנחנו הזהרנו.אנחנו מציעים לך לבדוק מה שלום אחיך"

= פרק 6 =

הוא הביט במכשיר הארור זמן ארוך.הדבר הראשון שעלה במוחו היה לרוץ בכל כוחו אך הוא מיד נזכר שהוא כחמש דקות נסיעה מביתו, דניאל שכח לחלוטין מעדי ומיהר אל הרכב.
"מה קרה? הכול הלך בסדר?" שמעון נבהל.
"שמעון יש לנו עוד נסיעה?"
"לא.מה קרה?"
"אני חושב שקרה משהו לאחי הקטן"
"תעלה מהר ותתקשר להורים...אני אקפיץ אותך לבית"
דניאל עלה במהירות וחייג לביתו אך לא זכה לתשובה.הוא חייג לטלפון הנייד של אמו.
"דניאלי?"
"אמא,הכול בסדר?"
"אביב בבית חולים"
"בית חולים?"ליבו של דניאל פעם בחוזקה מאיים לפרוץ מחזהו.
"כן,אבל הוא בסדר עכשיו"
"אני בא לשם!" הוא ניתק את השיחה ופנה לשמעון:"אחי בבית חולים"
שמעון שינה את כיוון נסיעתו."הכול בסדר?"
הוא הביט בשמעון בייאוש,"אני באמת לא יודע"

●
עדי הייתה נטועה במקום,מבולבלת לחלוטין ופגועה מעט מדרך שבה עזב בלי להיפרד.אני מתחילה להרגיש אליו משהו? חשבה לעצמה וקיוותה שבכול ליבה שהתשובה לשאלה שלילית.היא שיחזרה במוחה שוב ושוב את הדו שיח בניהם,כמו שעשתה תמיד שנער מצא חן בעיניה.היא עצמה את עיניה ונזכרה בתווי פניו,הוא היה יפה מאוד אך היה נדמה לעדי שפעם הראשונה שבחייה היא לא רק נמשכה ליופיו אלא גם לאופיו.הוא היה טוב לב ומתחשב כול משפט שאמר הראה זאת "אם זה בגללי אני מצטער שצעקתי ככה..." ,היא חשבה שאנשים כאלה נעלמו מהעולם מזמן.הדבר היחיד שהיא נרתעה ממנו אצל דניאל,הוא החוסר שמחת חיים שבו.כאילו מישהו כיבה לו את הברק שבעיניים שיש לכול נער בגילו.
היא אמנם בזמן האחרון הייתה די דיכאונית מכול מה שקורה במשפחתה אבל היא ידעה לשמוח ולחייך תמיד,גם כשקשה.זה מה שיחבר בינינו אני אלמד אותו לשמוח,חשבה ומיד התחרטה על טיפשותה,הוא בקושי מבחין בקיומה.היא לא האמינה שהגלגל באמת הסתובב.פעם כולם היו רוצם להיות קרבתה,חלמו שתגיד לה משהו תזרוק מבט או חיוך והיא כמובן הייתה מתעלמת מהם כאילו רגשותיהם לא חשובים.כעת הרגשות שלה הם שלא חשובים,מנרדפת לרודפת.
היא נזכרה בסיפור פעם על עכבר וחתול.תמיד החתול היה רודף אחרי העכבר,הרי זהו טבעו.והעכבר היה נס מפניו.אבל כשיום אחד העכבר התחיל לרדוף אחרי החתול ,החתול בצורה שמנוגד לכול חוקי הטבע ברח מפניו. זה בדיוק הסיפור בזוגיות.תמיד זה יהיה ככה,כשתרדוף ותרצה מישהו הוא יתחמק ממך וימעיט בערכך אבל כשתתרחק ממישהו ותראה לו שטוב לך גם בלעדיו.אתה- הרודף,תהפוך לנרדף.

●
שני הגברים ישבו בדירה שהסלון בה היה גם חדר השינה,רק מטבחון קצר היה כמעין חדר נוסף למקום שהם קראו לו בית.
"אני לא יכול!" אמר הגבר שישב על מיטה מתקפלת בקול כואב."ראית את המבט של הילד הקטן שהפנסים של הרכב האירו עליו?"
"תפסיק להיות כזאת נקבה! אנחנו בסך הכול עושים מה שאומרים לנו ואם אתה רוצה מתישהו לעזוב את החור הזה אנחנו צריכים לעבוד בשביל זה"
"וזה כולל לדרוס ילדים קטנים?"
"אתה מדבר כאילו בחיים לא הרגת" ענה לו הגבר החסון יותר.
"זה שונה.זה לא כמו לפגוע במבוגר,מבוגר יכול להתגונן"
"די כבר לקטר,טוב שהצלחנו לבצע את זה חלק בלי שהנער הזה הסתובב לנו בין הרגליים.צריך למסור שזה התבצע בהצלחה"
הגבר החסון הקיש בטלפון הנייד שלו מספר וחיכה.
"כן?"
"צ'יף?הצלחנו. מה שעשינו ישתיק את הכלבלב הקטן לפחות לכמה שבועות."
"מה בדיוק עשיתם?"
"לא תכננו את זה אבל פגענו בילד הקטן עם הרכב"
"בסדר" עומר ניתק.כאב לו לשמוע שהם פגעו בילד הקטן ההוא אבל הוא חשש שאחרי שטרח לקבור את המתים הם עלולים לקום מקברם ולקבור אותו איתם.
הוא היה ביותר משישה יעדים בשבועיים האחרונים.כעת שהה באחד מבתי החוף שבחופי קוסטה ריקה.היה לו מה שתמיד רצה -כסף,נשים יפות וכוח- אבל תחושת הריקנות לא איחרה לבוא.יכול להיות אני שמתגעגע למי שהייתי פעם?חשב.הוא נזכר בילדים שלו,הם הסבו לו יותר אושר משכול הכסף שבעולם ייסב,אבל ככל הנראה שהוא לא העריך אותם מספיק.הוא הקיש את המספר הכל כך מוכר וחיכה.
"הלו?" זאת עמית,חשב."הלו?" היא חזרה ואמרה.
"מה דעתך לבזבז את הזמן שלך במקום אחר במקום להתקשר לבתים של אנשים ולשתוק!" השיחה נותקה.
הוא הצטער על כך שהתקשר,קולה של בתו רק הגביר את תחושת הריקנות.הוא הרי לעולם לא יוכל לחזור להיות איתם כמו בעבר.

●
"אביב..." דניאל הביט בזעזוע הרגלו הקטנה של אחיו שכעת חבושה בגבס לבן.
"דניאלי!!" כעת דניאל הבחין בשריטות הרבות על פניו וידיו של אחיו הקטן."מפלצות" לחש לעצמו.
"אתה בסדר?"
"אני בסדר אבל פחדתי מהאוטו הזה, הוא רדף אחריי ורצה לפגוע בי.אני לא מבין למה?"
"אני כל כך מצטער..." חזר ואמר וחיבק את אחיו,באותו הרגע נכנסה אמו לחדר עם אותן כוסות קפה ממכונות שתייה.
"דניאלי על מה אתה מצטער?הרי אתה לא גרמת לזה לקרות"
"אני לא שמרתי עליו אמא.דיברתי יותר מידי" אמו חייכה."נסיך שלי,עם מי דיברת יותר מידי? אתה נסער,הנה תשתה קצת" היא הושיטה לכיוונו אחת מהכוסות,הוא ידע שהיא מנסה לשמור על קור רוח כדי לא לגרום לו ולאחיו להילחץ יותר.לא להראות חולשה.
"מה שלומך?" שאל דניאל והיבט בעיינים האדומות מבכי.הם פגעו בה פעמיים,חשב.האחת שפגעו בדבר הכי חשוב לה בעולם-הילדים שלה, והשנייה שהשתמשו שוב באותה שיטה נוראה שהרגו בעזרתה את אביו.
"אני אהיה בסדר,אני רק שמחה שאביב שלי שלם אולי לא לגמרי בריא אבל שלם.אני יודעת שהיה יכול להיות גרוע יותר"היא שתקה למספר שניות והמשיכה,"אני לא מבינה את זה,לדרוס ילד קטן ולברוח איזה בן אדם יכול לעשות דבר כזה?לפעמים אני מרגישה שמישהו מנסה לעשות לנו רע" הוא שתק והקיף את כתפיה בעזרת זרועותיו.
"את צריכה לנוח"
"לא בא בחשבון,אני לא עוזבת את אביב.תראה מה שקרה בפעם האחרונה שעזבתי אותו"
"תפסיקי להתעקש,אני לא אתן לך לישון כול הלילה על כסא מפלסטיק."
"אני לא מוכנה"
"תלכי לפחות להתקלח ותחזרי ,בסדר?"
"אתה רומז שאני לא מריחה טוב?"
דניאל חייך ונישק את לחיה בחום "לילה טוב אמא"
היא נשקה ארוכות לשני ילדיה האהובים ויצאה מהחדר.

●
אלכס חבט באגרופיו על השולחן.
"אני לא מבין איך הם הצליחו לפגוע בו?אמרתי לכם במפורשות לשמור עליהם במיוחד על אביב...מה שלומו?"
"הוא יצא בזול.שבר ברגל ומכות יבשות"
"הבטחתי לדניאל לשמור על המשפחה שלו" אלכס הוריד את הז'קט ממשענת הכיסא ולבש אותו.הגיע הזמן שהוא יכיר אותי,חשב.


גבר בלונדיני,גבוה עם בובת פרווה ענקית ביד,נכנס לחדר של אביב בבית החולים.דניאל הביט בו ואמר,"נראה לי שאתה מחפש את הילד שהיה פה ליד,הוא עזב לפני כמה דקות"
"לא,אני באתי אלייך דניאל.אני אלכס מההקלטה,נעים להכיר" דניאל קם ולחץ את ידו.
"אהמ...שלום,לא ציפיתי לראות אותך"
אלכס פנה לאביב,"מה שלומך? הבאתי לך את זה אני לא בטוח שבגיל שלך עוד מתעניינים בבובות...אבל מקווה שזה מצא חן בעינייך" אביב הודה לו בביישנות.
"דניאל בוא נצא רגע בחוץ אני צריך לדבר איתך"
שניהם ישבו בכיסאות הפלסטיק,אחד לצד השני."קודם כול, איך אתה מרגיש?"
"מה אני יכול להגיד לך,אני מרגיש לכוד.מצד אחד אבא שלי היה בטוח רוצה שמי שהרג אותו יבוא על עונשו,מצד שני בחיים לא האמנתי שהם יפגעו באביב.הם איימו אליי ואני חשבתי שבמצב הכי גרוע הם יפגעו בי.לא באחי.הוא בקושי מבין מה הולך מסביבו.אתה מבין כמה מפלצות הם יכולים להיות?ילד בן חמש" העיניים הכחולות הגדולות הביטו בו בעצב,כשאלכס היה בן 17 הוא חשב על כדורגל,בנות ושטויות אחרות, דניאל איבד את התקופה הכי יפה בחייו של אדם בגלל אותם אנשים.זה גרם לו לרצות להביא אותם יותר על עונשם.
"אני מצטער,אני הבטחתי לך שאני אשמור עליכם ולא קיימתי אבל מעכשיו אני מבטיח שאני אשתף אותך בכול הצעדים שלי"
"זה בסדר,אתה באמת לא חייב לי כלום"
"לך אולי לא אבל לאבא שלך אני חייב את חיי" הוא הביט בתווי פניו שוב,הם שידרו לחץ ועצב."דניאל,אני חושב שאני יודע למה..."אלכס התקשה למצוא את המילים."למה הם עשו את זה לאבא שלך" הוא נדרך.
"למה?"
"אני אספר לך מהתחלה.לחברה שלי יש חברה מצליחה מתחרה שעוסקת באותו תחום,קוראים לה "מומנטום".בשבוע של הרצח של אבא שלך הוא העיר באוזני כמה פעמים שהוא חושד של"מומנטום" יש קשר לארגוני פשע,בטיפשותי אמרתי לו שלא ידבר בלי הוכחות כי אומנם הם מתחרים,אבל אסור לפזר הצהרות שעלולות להוביל אותנו לתביעות לשון הרע. ביום ש...שזה קרה הוא החזיק בידו כמה מסמכים ואמר משהו אבל,שוב בטיפשותי, לא ייחסתי לכך חשיבות והצעתי לו לבוא למחרת.רק שלמחרת היה מאוחר מדי.כשמצאו את..."
"זה בסדר אלכס,אתה יכול להגיד,גופה"
"עם הגופה העובדים שלי מצאו בחפצים הפרטיים של אביו מסמכים שמעידים על כך שהחברה הייתה קשורה לארגוני פשע והעבירה אליהם סכומי עתק.לדעתי יש קשר אדוק בין הרצח לבין המסמכים האלה.אני חושד שבעל החברה ,הוא זה שהוציא את הפקודה להרוג את אבא שלך."דניאל הנהן. 

הוא ידע שהוא יכנס לחברה הזאת ושום דבר שבעולם לא יעצור אותו.

וואו ,מה עובר עליי בימים האלה...יום טוב,יום רע. הבעיות שלי כמובן לא נפתרות אבל אני אוהבת את זה שיש לי את הכתיבה שהיא תרפיה בשבילי מכול הטירוף מסביב. ותאמינו לי יש הרבה ממנו

הסיפור הקטן שלי ממשיך ואיתו הפרק הנחמד הזה שאני חייבת להודות שהוא לא מותח כמו כל השאר אבל הוא לא פחות חשוב בעלילה!  

דבר שני שאני רוצה להגיז זה שאני מחפשת מישהי שתייעץ לי בקשר לכתיבה דיקדוק וכדומה, כי אין מישהי בחיים האמיתיים שאני יכולה לסמוך עליה בלי שתיקח לי את הרעיונות[אכן עצוב><'] בקיצור אם יש מישהי כזאת יכולה לעזור לי פה [email protected] או להסביר לי למה לעזאזל לא נפתח לי מסנג'ר!! אני אשמח מאוד 

אז... מה אתם אומרים על הפרק ? אוהבת המון המון ♥♥