האמת | סיפור בהמשכים

= פרק  7 =

היא ישבה בכיתה וניסתה להיעלם,מבטים ננעצו בה על ידי אלה שהיא פעם נעצה בהם מבטים על כך שגם בהפסקה הם נשארים בכיתה.היא הביטה בארוחת העשר שלה שהייתה מונחת על השולחן ודחפה אותה ממנה.יד נגעה בה,"עדי?"
היא הרימה את ראשה וראתה את אותן הפנים שכל כך אהבה."דניאל..." היא חייכה במבוכה,פוחדת שישנה את דעתו עליה לרעה בגלל שהיא לבדה.
"אני מבין שאת לא רוצה להשתזף...אבל נעים בחוץ, לא כדאי שתישארי בכיתה"
"זה לא רק בגלל השיזוף!" עדי צחקה."הבנות רוצות להיות כול הזמן בקרבתי רציתי קצת זמן לבד" דניאל לא האמין לה אבל הוא הנהן.
"בסדר,אנחנו נעשה את זה ככה שהן לא יראו.את באה?" עדי חייכה,הוא היה באמת משהו מיוחד.
שניהם יצאו מהכיתה והצטרפו לתומר ושליו שישבו על הספסלים בחוץ.לשני הנערים היה קשה להסתיר את ההפתעה שלהם שראו את דניאל מגיע עם עדי.
"מה נשמע?" אמר תומר מתוך נימוס.
"בסדר" אמרה ונוצרה שתיקה של מספר דקות.
"אהמ...נראה לי שכדאי שאני אלך."
"למה?"
"דניאל,באמת תודה אבל אני לא מקרה סעד. אתה לא צריך לכפות על החברים שלך אותי"
"הם מתים עלייך! נכון?" פנה אליהם.
"ברור!" אמר שליו והנימה שלו הייתה צינית בצורה ברורה .עדי הניחה את התיק על כתפיה פלטה,"יום טוב" קצר והלכה משם. דניאל חבט בשליו בעורפו,"טמבל"
"לא באמת ציפית שנתנהג אליה יפה"
"למה לא?היא לא פגעה בכם.תומר אפשר לדעת למה אתה מחייך?"
"יש לך משהו אליה"
"תגיד אתה משוגע? היא הייתה לבד בכיתה ונראתה ממש על הפנים אז הצעתי לה לצאת לשמש.איך הבנת שיש לי משהו אליה?"
שליו צחק בקול מהתשובה המסורבלת של דניאל."יש לך משהו חזק אליה!!!"
דניאל הבליע חיוך שעמד להיווצר מבין שפתיו."אפשר לעזוב את הנושא?"
"אפשר" שליו הרים את ידיו בכניעה ופנה לתומר,"שבועיים?"
"שלוש" הם לחצו ידיים.
"מה אתם עושים?"
"מתערבים תוך כמה זמן יהיה בינך לבינה משהו"
"אמרו לכם פעם שאתם לא נורמליים?"
"אומרים לנו את זה כול הזמן"

●
עמית הביטה מהצד בעדי ודניאל,היה ברור לעין שעדי מרגישה אל הילד היפה משהו.זה גרם לעמית לרצות להשיג אותו כחלק מהמטרה הסופית- לקחת לעדי את כול מה שהיה לה עד היום.היא ידעה שהיא עושה משהו רע אבל לא היה אכפת לה, עמית תהתה אם הרוע של אביה אולי עבר אליה בצורה כלשהי.הרי איזו בן אדם טוב היה גונב מחברה שיש בה עשרות עובדים שנפגעים בכך ובנוסף בורח לחו"ל ומשאיר את המשפחה שלו עם כול הבושה? היא אהבה את אביה,בכל ליבה, אבל המצב הראה לה מי הוא באמת.אדם קר ושונא.
היא הייתה צריכה סיבה לשכוח מהעניין קצת.
"בנות מה דעתכן?מסיבה,אצלי,שבוע הבא?" חברותיה החדשות צעקו בהתרגשות.

●

הגבר הצנום הסתובב בדירה קטנה הלוך וחזור,העצבנות בגופו הלכה וגברה.אסור לי אפילו לחשוב על זה,חשב.כול מה שאי פעם הוא חלם בשבילו עמד להיות בהישג ידו.זיכרונות מהעבר שחשב ששכח שבו אליו.
"אני מבטיחה לך שנחזור לכאן" אמרה אליו האישה הנאה ומשכה מעט בידו כדי שלא יישאר שם זמן רב."ואם לא לכאן,לבית הרבה יפה וגדול.יבוא יום שיהיה לך כול מה שתרצה." הוא ידע שהיא מנסה לעודד אותו ושהיא בעצם משקרת לו .הילד השתחרר מאחיזתה וצעק"את משקרת!! תמיד לא יהיו לא צעצועים,תמיד לא יהיו לי בגדים חדשים ומעכשיו גם בית לא יהיה לי" דמעות עלו בעיניה של אמו.
"חמוד שלי,אני מצטערת...אתה יודע שאם הייתי יכולה הייתי נותנת לך כול מה שתרצה אבל זה מעבר לכוחות שלי.אני מצטערת" בתור ילד בוגר הוא הבין שפגע בה,שהיא עושה הכול כדי לתת את כולה לילד היחיד שיש לה ללא עזרת אף אדם במיוחד לאחר שאביו נטש אותם לגורלם.
הזיכרון צרם לו.הוא שכח מהי אהבה,מהו חום ורגש.הילד הקטן שדרס באותו שבוע גרם לו להרהר בכך ובכול הדברים שעשה במהלך חייו,במיוחד בלילה שרצח את אביו של אותו ילד באותה השיטה.הוא התכוון להסגיר את עצמו ואת שותפיו.
"משטרה,במה אני יכולה לעזור?" שתיקה קצרה השתררה."הלו,הכול בסדר שם?"
"כן,אני מצטער החמוד הקטן שלי חייג בטעות" צחק,הטלפנית בצדו השני של הקו צחקה חזרה."שיהיה לך יום טוב" השיחה נותקה.
"חתיכת פחדן" לחש לעצמו.

●

דניאל שלח הודעה לשמעון שאומרת שהוא לא יגיע לחלוקת מזון,היה לו יותר מדי על הראש.
"איך אביב מרגיש?" שאל תומר ונשמע מקולו שהוא מתנצל.
"מבחינה גופנית,די בסדר...אבל הוא מאוד מפוחד"
"אני מצטער שלא באתי,היו לי-"
"תגיד אתה משוגע?אתה באמת חושב שאתה צריך להסביר לי?" שלושתם חייכו."תקשיבו, אלכס ביקר את אביב בבית חולים"
"איזה אלכס,אלכס מההקלטה?"
"כן,הוא אומר שיש חברה שמתחרה עם החברה שלו והמנהל שלה ככל הנראה זה שאחראי לרצח של אבא שלי" שליו הביט מאחורי כתפו לוודא שאף אחד לא מקשיב לשיחתם."אתה יודע שאנחנו אתך בכול מה שתצטרך" אמר ותומר הנהן לאישור."נלך כבר היום.יש לך את הכתובת?"
"כן,אבל יש רק בעיה אחת...איך נכנס לשם?"

●

הפעמון צלצל מספר פעמים.עדי קפצה במהירות במורד המדרגות ופתחה את הדלת.לא היה שם אף אחד,רק קופסה לבנה עם כתוביות כחולות על גביה.עדי הניחה את רגליה היחפות מחוץ לדלת הכניסה והציצה לשביל על מנת להבין מי הניח פה את החבילה והבחינה בנער מתרחק.היא לא בזבזה זמן ורצה בעקבותיו.
"אתה! תעצור..." הנער לא שמע לקולה והתקדם."אתה לא שומע שאני קוראת לך?" היא תפסה במרפקו,"למה שמעת לי קופסה ליד הבית"
הוא הביט בפניה בעצב מסוים."אני רק עושה מה שאומרים לי"
"מה שאומרים לך? אני מאוד מקווה בשבילך שאתה לא עבריין או משהו"
"את יודעת מה?אני שמתי לך חבילת מזון... לנזקקים" עדי הביטה בו פעורת עיניים ואז צחקקה."אז תיקח אותה כי אני ממש לא חושבת שזאת הכתובת"
"אני מצטער" אמר והלך משם באטיות, נותן לה לעכל את מה שכבר ידעה מזמן אך לא רצתה להאמין בו.

●

שלושתם הביטו על קדמת הבניין,עשרות חלונות מזכוכית כיסו אותו, והשם "מומנטום" בעברית ובאנגלית נכתב על שלט ברזל.
"הבניין הזה עושה לי צמרמורת" פלט שליו.
"שנכנס?"
בקבלה ישבה פקידה חמורת סבר עם משקפיים על קצה האף."מה אתם רוצים?" היא שאלה בזלזול.
שליו חייך בהבנה,"את יודעת שאת מאוד מאוד יפה?" הוא הציץ בתג השם,"דינה" הפקידה ניסתה להבליע חיוך שעמד לעלות על פניה. תומר ודניאל חייכו זה לזה,שליו היה אלוף בפיזור מחמאות לנשים ונראה שהאישה לא זכתה להם במשך המון זמן.
"אל תצטנעי, כול אחד צריך לדעת את האמת על עצמו.את אחת הנשים המדהימות שראיתי" בעוד שליו מפזר מחמאות וחיוכים לכיוון הפקידה שהתרככה כבר,תומר ודניאל פסעו לאט לכיוון המעלית.בהגיעם לקומה השביעית הם ירדו ממנה והתפעלו מהפסלים,האקווריומים הענקיים, התמונות המפורסמות,הסדר,הם חלפו על פני שולחן של המזכירה האישית אך הוא היה ריק.לבסוף,הם הגיעו לדלת גדולה ודניאל לחץ בזהירות על הידית ונכנס פנימה.
"כן,מה אתה צריך?" שאל בחיוך האיש בכיסא המנהלים.
"אותך"
"אותי?מה אתה צריך ממני?" דניאל התקדם ,ראה כן עם תמונה על השולחן ושכח לגמרי מהמטרה לשמה בא.
"מי זאת?"
"הבת שלי.סליחה, יש איזושהי בעיה?"
דניאל התבונן שוב בתמונה.זאת הייתה עדי.עדי היא בתו של רוצח אביו.

איך קוראים יקרים? אתם חייבים לציין שהפרק הוא לא בדיליי כול כך גדול, או שכן? :D

אני ממש מצטערת שאני גורמת לכלם לחכות המון אלב אני מעדיפה מאשר לכתוב פרק ביום שלא תאהבו אותו אני מאוד מקווה שלא תכעסו עליי ותזכרו שאני תמיד אוהבת אותכם!♥

בכול מקרה כמה הודעות ודיבורים:

 פתחתי סוף כול סוף מסנג'ר כול מי שמעוניין מוזמן להוסיף בשמחה לכול עניין יהיה מענה- [email protected]. 
 אני נוסעת לדודים עד סוף החופש אבל אני בכול מקרה אעדכן כמה שאני אוכל. כי לא כזה נעים לכתוב שכול המשפחה שלך רואה אותך אני צריכה מקום שקט בלי אף אחד ><' בגלל זה אני מפרסמת פעם בשבוע שבועיים פרק כי קשה לי לכתוב שכולם  מסביבי.מה גם שזה סוד...

 דבר אחרון, העיצוב שלי קצת מעצבן אותי בעין הוא לא מזמין. מי שמכיר אתר שמעצב טוב! מוזמן להמליץ לי או אפילו בעל בלוג עיצובים בעצמו.

אין אני פשוט מתה עליכם [עליכן?] שיהיה יום וחופש מדהייים מגיע מגיע לכם.