התהלכתי ברחובות פריז, מרגישה עצמאית ומחוזרת 

את רוב מערכות היחסים בחיים שלי, דובבתי באנגלית.

הכרתי תרבויות חדשות ואהבתי את הישראלי פחות ופחות 

הכרתי אינספור אנשים שהותירו בי רושם וגרמו לי להרגיש כאילו יש לי מה להציע לעולם 

מסתבר שהעקבות הצבעוניות במטרו בפריז לא באמת מונעות ממך ללכת לאיבוד מאסיבי מתחת לאדמה.

פחדתי, פחדתי למה שיקרה לי בגלל שקיימת קיצוניות בלתי נתפסת בעולם הזה. 

וזה שאת לא מוצלחת מהרגע הראשון לא אומר שלא תצליחי ללמוד להיות מוצלחת ברגע השני.

אני לומדת לטפל, אני מאוהבת בזה וגם קצת בעצמי לפעמים.

גיליתי שלהזמין קרפצ'יו במקומות שרחוקים מהבית זה רעיון גרוע

אני חושבת שאכזבות רומנטיות לא יפסיקו להגיע גם כשאהיה בת 80 

ותודה על כך 

למדתי לאהוב את החיים ולא לרצות לוותר עליהם בתדירות גבוהה כל כך, כמו פעם.

גברים עם קעקוע על הזרוע? לא אמינים. 

צריך לדבר יותר ברגש פחות בציניות

מסתבר שאם אני מתהלכת בעזריאלי עם גב ישר אנשים פונים אלי בכל מני שפות שהן לא עברית.

המשפט האהוב עלי- מה 27?! את?! לא יכול להיות. 

לא, לא לקחתי אובר דוז של 27. 

והאחרון והחשוב ביותר: למדתי שאני אעבוד כל החיים, כדי לצאת לחופשות כל החיים.