התקשורת בארץ לא מפסיקה לדון ב"פסגה".

פסגה שכוללת את ראש ממשלת ישראל, האויב ומדינה מתווכת.

אחת לכמה זמן מדברים על פסגה כזו, כל מדינה זרה רוצה להיות זו שמארגנת את הפסגה שתוביל ל"שלום".

כולנו רוצים לחיות בשקט, בלי מלחמות.

זה לא סוד.

אבל מה מכיל אותו "שלום", שמציעים לנו באריזות יפות ומעוטרות?

הוא מכיל ויתורים מצדנו.

ויתור על יהודה ושומרון, ויתור על ירושלים.

הוא מכיל בוודאי התחייבויות לסיוע לאויב, כלכלית וצבאית.

האויב כבר הכריז שלהתחייבויות ישראל אין משמעות ואין לו כוונה לקיים הסכמים עם ישראל.

למעשה, זה לא צריך להפתיע אותנו.

לפני מעל לעשור, נחתמו הסכמים עם האויב.

הסכמי שלום, כולם אמרו.

אותם הסכמים נכרתו בין מדינת ישראל לבין ארגון שמטרתו הראשית היא לרצוח יהודים.

לאחר אותם הסכמים, שבהם מדינת ישראל הכירה בזכותו של ארגון מחבלים לקבל נשק ושטח, הפעילות החבלנית רק התגברה ומספר הנפגעים הישראלים זינק.

העימות האחרון נמשך כבר עשור.

רובנו מתייחסים לעימות הזה כאירוע שחלף ונסתיים לפני שנים רבות.

קל לנו להתעלם מהאבנים, בקבוקי התבערה, הירי, ניסיונות הפיגועים, הטילים בדרום.

תמיד רואים בכותרת הראשית משהו אחר, אלא אם מישהו נפגע בצורה קשה, וגם אז, שוכחים אחרי מספר שעות.

ההסכמים נחתמו, כאשר הם כוללים פרטים, כאשר הם מחייבים את שני הצדדים, אך צד אחד סירב להכיר בהסכם שעליו הוא חתם.

מאז נרצחו מעל אלף ישראלים בפעילות חבלנית, שחלק לא מבוטל ממנה נעשה על ידי זרוע של אותו ארגון חבלני שחתם על אותו "הסכם העקרונות".

כעת אנחנו שוב רואים כי מדינות רבות נלחמות על הזכות להשכין שלום במזרח התיכון.

בכל פעם מנסים לארגן "פסגה", שאולי בסיומה ניתן יהיה להכריז על "תהליך שלום".

אך איזה שלום זה, אם נצטרך להמשיך להתגונן, לחפש מחסה במקלט הקרוב, להפסיק להסתובב ברחובות מחשש לפיגוע נוסף?

האויב דורש שליטה מוחלטת בשטח, הוא דורש פינוי של עשרות אלפי יהודים מביתם.

האמת שזה נשמע קצת מוכר, קצת כמו מה שקרה לפני ארבע שנים, כאשר משפחות יהודיות גורשו מביתן במסגרת "ההתנתקות".

מאותם מבנים, אלו שנשארו לעמוד על תילם, נורו טילים לעבר דרום מדינת ישראל.

מבנים מסוימים משמשים לאימונים בנשק נגד חיילינו, נגד אזרחים, נגדנו.

האם זה השלום שאנחנו מבקשים?

שלום שייצור מציאות גרועה בהרבה מהמציאות היום?

אם נמסור לאויב את השליטה ביהודה ושומרון ואף בירושלים, נהיה חשופים בכל מקום שאליו נלך.

האם נוכל לחיות בשלום עם עצמנו כאשר בתל אביב תורגש עוצמתם המחרידה של טילי האויב?

לפעמים אדמה היא לא רק אדמה.

לפעמים יש בה עבר, חלומות של דורות, ולפעמים המיקום שלה הוא שיוצר את ההבדל מפיסת אדמה לפיסת אדמה משמעותית.

אנחנו צריכים לזכור את המשמעות של ויתור נוסף לאויב.

לעבר יש נטייה לחזור על עצמו.

כאשר שחררנו מחבלים תמורת גופות, עודדנו את ארגוני המחבלים לנסות שוב, עד שהצליחו וקיבלו עוד מחבלים, רוצחים.

כאשר מדינת ישראל עקרה משפחות יהודיות מבתיהן, ארגוני האויב ניצלו את המבנים שהושארו על מנת לאמן מחבלים נוספים.

מה יקרה אם נחזור על הטעויות שלנו?

מי יערוב לנו שהאויב שמולנו יקיים את התחייבויותיו?