מאז סיכול המשט לעזה, מתרבה הביקורת על הדרך שבה מדינת ישראל הסבירה את עצמה.
כמעט תמיד יש ביקורת על ההסברה: תמיד אנחנו לא מסבירים כמו שצריך, ובמבחן התקשורתי הצד השני מקבל יותר אהדה, יותר תשומת לב, והעולם כולו פונה נגד ישראל.
לוחמה תקשורתית.
אז בישראל יש משרד חוץ, ויש משרד הסברה.
יש גם שר הסברה.
יש תקציב לא רע, רק שחציו הולך למשכורות ולהוצאות משרדיות שונות.
קצת כמו במקרי הרווחה, שבהם הרשויות פונות לגופים שונים שימלאו את תפקיד המדינה, גם כאן קמו אזרחים שהחליטו שנמאס להם.
נמאס מחוסר הבהירות, נמאס מזה שהעולם כולו נגדנו, נמאס מזה שאין מי שיסביר ויתמודד עם המתקפה התקשורתית.
אזרחים אלו הקימו קבוצות שונות, ופועלים בדרכים שונות, כשהעיקר הוא מדינת ישראל.
אנחנו בהחלט צריכים להודות להם על כך שהם לא נכנעו לאדישות.
הפעילות האזרחית למען ההסברה היא מבורכת.
לעומתה, משרד ההסברה רחוק מלהיות משביע רצון.
מאז סיכול המשט לא ראיתי שום ציטוט משמעותי מפי שר ההסברה, ונדמה שהוא נעלם לנו ככה, נציג הציבור שלנו.
שר ההסברה מקבל משכורת, כמובן, על עבודתו.
גם יועציו, פקידיו ושאר העובדים מקבלים משכורת על עבודתם.
אך עד היום, לא נתקלתי בפעילות משמעותית של משרד ההסברה, למעט מסע פרסום אחד, שלא היה רע, אבל רחוק מלהיות מבריק ורחוק מלשרת את המטרה, שהיא הסברה בישראל ובתפוצות.
למעשה, לא זכינו להתייחסות רצינית של משרד ההסברה מאז סיכול המשט.
אולי כדאי ששר ההסברה יסביר לאן הוא נעלם.
מי שכן חזרה לבמה, היא שרת החוץ לשעבר ויושבת ראש מפלגת "קדימה" בהווה, חברת הכנסת ציפי לבני.
הרבה זמן לא שמענו אותה.
מדי פעם היא צצה, משמיעה אמירה או שתיים כנגד ממשלת ישראל הנוכחית, וחוזרת למקומה השקט.
ביום סיכול המשט היא חזרה לבמה, התרוצצה בין אולפנים כדי להסביר את פעילות ישראל, והתפנתה בסוף היום כדי לבוא בטענות אל ממשלת ישראל.
שבוע לאחר המשט, אותה חברת כנסת הגישה הצעת אי אמון.
מעניין שבזמן מלחמת לבנון השנייה ובזמן מבצע "עופרת יצוקה" הייתה אחדות גם בבית הנבחרים, לפחות בקרב המפלגות הציוניות.
בזמן מבצע "עופרת יצוקה" ראש הממשלה בהווה, בנימין נתניהו, התרוצץ בין האולפנים, ולא זכור לי שפורסם באיזשהו כלי תקשורתי שהוא מתרעם על כך.
אחדות היא דבר חשוב, בעיקר במשברים.
אנחנו כולנו חיים במדינה אחת, ולכולנו צריך להיות עניין בהמשך קיומה.
אך מסתבר שזה לא העניין היחידי שעליו חושבת חברת הכנסת לבני.
היא לא מסבירה לשם ההסברה, היא מסבירה לשם הכיסא הנחשק.
היא ממהרת להגיש הצעת אי אמון, עוד לפני שמישהו החליט האם תוקם ועדת בדיקה פנימית.
למזלנו, היא לא טורחת להסתיר את רצונה.
היא לא יכולה להסביר ולהגן על המדינה בלי לתקוף את הממשלה.
הפעולות האחרונות שלה גרמו לי לתהות מה היה קורה אילו היא הייתה יושבת על כיסא ראש הממשלה כיום, מהן הכוונות האמיתיות שלה?
האם הדבר היחיד שעניין אותה היה ועודנו הכיסא?
לדעתי, להיות ראש ממשלה זו אחריות גדולה, ולפעול למען האזרחים זו זכות גדולה.
האם זה מה שרצו בוחריה?
ראש ממשלה שתפעל תמיד נגד יריביה, גם כאשר יש להם עניין משותף?
ראש ממשלה שחושבת יותר על הכיסא מאשר על טובת האזרחים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
