לאחר שיאיר לפיד הודיע על כניסתו לפוליטיקה, לא היה טבעי יותר מפרסום תוצאות סקרים.

המספרים (מעבר לאחוז החסימה) לא באמת חשובים לצורך העניין.

לפי אותם סקרים, מפלגתו של יאיר לפיד תעבור את אחוז החסימה.

מבלי שיוכרז על שמה, מבלי שיפורסם המצע, הרעיון שמאחורי המפלגה, המטרות, האנשים ששייכים באופן רשמי למפלגה.

סתם כך, מבלי שמישהו יידע מה באמת מכיל המצע, מלבד יאיר לפיד עצמו, כמובן, מבלי שיהיה פרסום רשמי, אנשים כבר מוכנים לתת את קולם.

זה גורם לי לתהות, ולא לגבי מפלגתו של יאיר לפיד, אלא לגבינו, מי אנחנו ומה משפיע על קבלת ההחלטות שלנו.

האם פרצוף מוכר יגרום לנו להצביע למפלגה מסוימת, גם אם איננו מאמינים במצע שלה ובמטרות שלה?

האם ייחוס משפחתי גורם לאדם להיות אמין יותר, או טוב יותר?

האם איבדנו את המחשבה החופשית לטובת חשיבת העדר, לטובת ראש נקי מדאגות?

אני נזכרת בבחירות הראשונות שבהן השתתפה מפלגת "קדימה", ואני זוכרת שניסיתי להבין על מה המהומה, מה באמת המצע שלה, במה אנשיה מאמינים.

לא האמנתי במפלגה, אף שלא הייתה לי זכות בחירה, ולא ראיתי שום סיבה שיבחרו בהם (אם כי מדובר היה בקבוצת פוליטיקאים מוכרים, ממפלגות שונות).

המעניין הוא שהמפלגה שצפויה להיפגע יותר מאחרות מכניסת יאיר לפיד לפוליטיקה (לפחות אם נסתמך על הסקרים שהתפרסמו בשבוע שעבר) היא מפלגת "קדימה".

אולי מדובר באותו קהל יעד, אולי מדובר באנשים שלא ממש בטוחים מה הם רוצים, או שהם לא מוצאים את עצמם במפלגות אחרות.

במציאות המורכבת יש לכל אחד דעה משלו, ולא תמיד מוצאים מפלגה עם התאמה מושלמת לדעה.

אז למה אנחנו נוטים לבחור בדמות מוכרת, גם אם אין לנו ביטחון מלא שהיא תייצג אותנו?

הרי יאיר לפיד לא פרסם את המצע שלו, ולפחות כרגע, הבחירות לא נראות באופק.

נראה כאילו אנחנו מבקשים לעצמנו מלך.

האם אנחנו מחכים לנס?

או שאולי אנחנו מרגישים שאין "מבוגר אחראי", אין מנהיגות.

האמת היא שכיום, בניגוד לממשלה הקודמת, יש תחושה שיש מנהיג, אבל זה לא מספיק.

כנראה שכל עוד רקטות פוגעות בשטחי ישראל, וברוב המקרים התגובה לכך היא הבלגה, לא נרגיש בטוחים לחלוטין שיש כאן מבוגר אחראי.

חייבת להיות סיבה לכך שאנשים מוכנים להצביע למפלגות חדשות, שעדיין לא הוקמו רשמית.

אחרת, אנחנו בצרות גדולות משחשבנו.

יש מדינות שמסתפקות בשתיים, אולי שלוש מפלגות.

זה מספיק כדי לייצג את האזרחים, ואין צורך להקים בכל מערכת בחירות עוד ועוד מפלגות.

אנחנו מתרגשים מהחדש, מהלא מוכר, מוכנים להמר מבלי שנדע על מה הימרנו.

מעדיפים לראות דמות מוכרת מאשר מצע מוכר.

אולי זה חלק מתהליך שהחברה שלנו עברה, תהליך שבו קצת השתנו הערכים: מעבודת כפיים לעבודה משרדית מול מחשב, מעסקים קטנים ברחובות לרשתות בקניונים, מבתים קטנים וצנועים לבתים מעוצבים ומפלצתיים.

מתלהבים מהבינלאומי, הולכים שבי אחרי מותגים, בוהים בתכניות בידור חסרות תוכן ממשי.

זה מה שקורה לנו, זה מה שקורה לפוליטיקה.

הדבר העצוב הוא שזה לא עומד להשתנות, לא בקרוב.