אני נעה במעגלים.

שוב קשה לקום, שוב קשה לישון.

אני לא מוצאת משהו שיעניין אותי, כל מה שעניין נראה פתאום זניח, משעמם, חסר תוכן.

לא התקדמתי.

התנועה המעגלית מובילה אותי לאותה נקודה שממנה יצאתי, ולא אליה רציתי להגיע.

רציתי להתקדם, החלטתי לפעול בצורה אחרת בשביל להתקדם, ודבר לא השתנה.

חשבתי שלהדחיק זה להתקדם, לחיות מעבר לכאב, לחיות בהווה.

אולי יש דברים שהם עמוקים מדי, שדורשים יותר מהדחקה, שדורשים שימוש ביותר ממנגנון התמודדות אחד.

כבר שנים ארוכות אני מתמודדת עם הדיכאון.

נראה שהוא שוב הרים ראש, ושוב, לא נדרש הרבה כדי שזה יקרה.

אני כבר לא צריכה לנחש, את התסמינים אני מכירה היטב, כבר ערכתי היכרות מעמיקה איתם.

קשה להסביר מהו דיכאון, ואולי זה בעצם קל: גופני, אבל נפשי, מושפע גם מזה וגם מזה, ומשפיע גם על זה וגם על זה.

הוא מקיף את החיים ולפעמים מהווה חלק גדול מהם.

אין לו כוונה לעזוב, אבל יש כאלה שמצליחים להניס אותו.

הוא יפגע בחלק גדול מהאוכלוסייה הבוגרת, אבל גם בילדים הוא פוגע.

הוא משתק וגם מעורר.

יש אנשים שפוחדים ממנו פחד מוות, עד כדי כך שהם מוכנים להתרחק ולהפנות את הגב למי שסובלים ממנו.

הוא לא מדבק, גם אם יש כאלה שחושבים שכן.

ייאוש ודיכאון הולכים שלובים, יד ביד, כמו צמד חמד, מזינים האחד את השני.

אפשר לשקוע בקלות, ולתת לדיכאון להשתלט, וזה קורה לא מעט.

אני שייכת לקבוצה שלא הצליחה להניס ולהביס את הדיכאון.

אני יודעת שאני צריכה לקבל את העובדה שאני אצטרך לחיות עם הדיכאון, או בצלו, עד קץ חיי.

יש תקופות קשות יותר ויש קצת יותר קלות, אבל נדמה שכבר שכחתי את הקלות באמת, ואולי הן לא היו קלות?

קשה לקבל את העובדה שדבר לא נראה מעניין, לא מספיק מעניין בשבילי.

לא עומק ולא רדידות, ובשביל מה אני טורחת לנסות שוב ושוב?

האם יש דרך לצאת מזה?

הרי מבחינתי, לא מדובר בתופעה חדשה, אלא במשהו מתמשך, משהו שנמשך הרבה יותר מדי זמן, הרבה מעבר למצופה ומעבר לסביר.

אני מנסה לא לשקוע, וזה לא פשוט, זה דורש מאמץ (וזה כבר הישג בפני עצמו כשהדיכאון מרים ראש) וסבלנות.

כנראה שיש לי סבלנות, כי אני מחכה כבר הרבה זמן, ומנסה, ומצפה, מטפחת תקוות, ודבר לא קורה.

השילוב של דיכאון, בדידות וייאוש הוא לא בריא במיוחד, וקצת קשה לחכות, להתאמץ עוד קצת, להמשיך לקוות, לא לפנות לפתרון שאין ממנו דרך חזרה.

אני עדיין מחכה.

השנים עוברות ואני עדיין כאן, ממשיכה לנסות ולחכות, ואולי אני בעצם צריכה להתפלל ולחכות לנס.