אסור להתלונן.
הדרך היחידה היא לנשוך את השפתיים ולהמשיך הלאה, לא לקטר, לא לספר כמה שרע.
זו השיטה, זו ההתנהגות שרובנו מאמצים, כי בינינו, מי רוצה להקשיב לאדם שמתלונן ומקטר?
אנחנו לא רוצים לשמוע על הבעיות הבריאותיות של האדם שמולנו, לא רוצים להקשיב לתלונות שלו על מצבו הכלכלי, לא רוצים לדעת, רוצים לשמוע רק דברים טובים, חיוביים.
אני תוהה מה קורה לצד השני, זה שרוצה לחלוק את הצרות.
בכמה מהמקרים הוא מרגיש שהוא חייב לשתף, ובכמה מהמקרים הוא פשוט מתלונן לשם התלונה?
איך זה משפיע על הבריאות שלו?
אני מסתכלת על עצמי ורואה כמה שהפנמתי גם אני את השיטה.
אני רואה אחרים ושומעת, מקשיבה, ולא תמיד רוצה לדעת.
כבר הבנתי שהפכתי להיות חלק מאלו שלא הבנתי, לא הצלחתי אז להבין למה אנשים לא רוצים להקשיב ולדעת, למה הם מתעקשים לא לדעת.
למען האמת, אני משתדלת להיבדל מהם.
להקשיב, ולא לתת לאחרים את ההרגשה שלא מקשיבים להם, שהם מדברים לקיר.
אני עדיין זוכרת את ההרגשה הזו.
אני תוהה כמה מאותם אנשים זוכים לאותו יחס גם מהרופא שלהם, או מבני המשפחה שלהם.
אני חושבת שאני יכולה לענות על שאלת ההשפעה על הבריאות.
גם אני מאלה שאוגרים בפנים, לא מדברים, משתדלים שלא להתלונן.
זה לא קל, ולמען האמת, זה לא בריא.
זה מגביר את התסכול ומחליש את הגוף.
זה גורם למתח שמשפיע על תפקודי המערכות השונות בגוף, ויכול לגרום גם לאדם בריא להתמוטט.
אולי אני טועה, אבל יש לי הרגשה שהסובלים העיקריים מהשיטה הזו הם אותם אזרחים ותיקים, קשישים, זקנים, לא משנה איך נגדיר אותם.
לרבים מהם אין מי שיקשיב, והם שמחים על כל אורח שמגיע אליהם, לשוחח קצת.
אולי כי אנחנו, הצעירים, לא רוצים לשמוע על כל הרע שבעולם, אולי כי אנחנו רוצים עוד קצת זמן, ואולי כי הורגלנו לשיטה שבה זה רע להתלונן, אלא אם אפשר להשיג משהו בזה.
הקלה, אגב, זה לא מספיק.
אולי כל מה שאנחנו צריכים זה לשנות קצת את הגישה.
להקשיב, גם אם לכמה דקות, גם אם לזרים גמורים שעומדים לידנו בתור, או מחכים כמונו לאוטובוס.
לזכור שבעוד כמה שנים אנחנו עלולים לעמוד במקומם.
זה יכול לקרות מהר יותר משחשבנו.
כן, זה נובע מהתסכול האישי שלי.
תסכול על המצב שלי, שלא משתפר במשך שנים, שרק הולך ומחמיר, ולי נגמרו הרעיונות איך לשפר אותו.
תסכול מכך שהגעתי למצב שנדמה שנמצאים בו רק קשישים עריריים, או שילדיהם נטשו אותם, תסכול מבדידות שלא נגמרת ומניסיונות נואשים לשפר מצב קבוע.
אני יכולה רק לתהות כמה אנשים כמוני יש, כמה מהם קשישים, כמה מהם בגילי, וכמה נמצאים כבר עכשיו במסלול הישיר למצב הזה.
רק שאלה אחת נשארת פתוחה: האם אפשר לשנות את המצב הזה, או שאולי בדידות היא גורל שנגזר עלינו ללא אפשרות לשנותו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
