לאט.

כל דבר בזמנו, התמודדות עם כל מכשול בנפרד.

נשימה עמוקה והנה מגיע עוד אחד.

אולי זו הדרך היחידה לעבור את זה, שוב ושוב, בלי להרגיש שאבד כל טעם.

כן, אני מרגישה שאני עושה כל מה שרק אפשר כדי להיות בדרך למעלה, אבל האמת היא שבינתיים זה לא מצליח לי.

התרגלתי, אבל אני לא אוהבת את ההרגשה, לא אוהבת את הטעם המר של הכישלון, גם אם התרגלתי אליו.

אחד ועוד אחד, ולא לנסות להתמודד עם שניים ביחד.

אני צריכה לזכור את השיטה הזו, להשתמש בה ולא לשכוח במכשולים הבאים.

כמובן שאז מתעוררת השאלה עם מה מתמודדים קודם, כי כידוע, החיים מזמנים לנו מכשולים, ולפעמים יותר מאחד, לפעמים צרור שלם.

נשימה עמוקה, סבלנות.

יש לי דרכים משלי, ואולי הן לא מוצלחות במיוחד, אבל זו אני, הולכת בדרך משלי, יוצרת אותה, כי רק כך אני מסוגלת.

משתמשת בכל אמצעי שאפשר כדי לעבור את זה, לעבור את התקופות הקשות, לא לוותר בכל פעם שמגיעה הנפילה.

זה לא קל, זה תהליך, אבל אני מוצאת את הכוח.

לא ברור לי מאיפה הוא מגיע, אותו כוח מסתורי, שבו אני נעזרת עכשיו.

כל כך הרבה נפילות ואני עדיין כאן, כל הייאוש, הבדידות, הדיכאון, ואני כאן, מחכה כמו תמיד לפתרון.

אין לי הסבר, אין לי נימוק הגיוני, ואולי לא צריך אחד, כי מספיק קשה לנסות למצוא היגיון בחיים האלה.

קשה להבין מאיפה כל זה נובע, הרי אני מרגישה שאין לי כוח, אבל הנה, אני ממשיכה.

עם כל הקשיים, הכאב, הייאוש, אני ממשיכה, ובאמת שקשה לי להבין את זה.

הייתי אמורה להתייאש לחלוטין, הייתי קרובה, מאוד קרובה.

נשארתי כאן, שואבת כוח מכל דבר שרק אפשר, מחזיקה את עצמי בכוח הזה.

זה לוקח זמן, וזה דורש סבלנות, נשימות עמוקות והרבה, הרבה מאוד אפילו, תקווה חסרת תקנה.

כן, זה רק עד לנפילה הבאה, והיא תגיע, כמו תמיד.

אין התאוששות מוחלטת, רק היאחזות בתקווה לעתיד טוב יותר.

סביר להניח שהמציאות עוד תוכיח שטעיתי, גם זה קורה.

כבר מזמן למדתי שעל חלומות כדאי לוותר בהרבה מקרים (חלום השלום הוא דוגמה מצוינת לכך).

אני אמשיך לחכות, כי אין לי ברירה טובה יותר.

זה נשמע כמו תירוץ עלוב, אבל אחרי כל הכישלונות, אני לא רואה ברירה טובה יותר.

כן, יש לי דרכי התמודדות, אבל התמודדות לא תביא לקץ תקופת הבדידות.

תקופה ארוכה מדי, שהייתי רוצה שיבוא עליה הקץ במהרה, כבר מחר.

אבל אני עדיין קצת מציאותית, ויודעת שהחיים בנויים מתהליכים, ושזה לא יקרה במהירות, לא אחרי תקופה ארוכה שכזו.

לאט.

תמיד היה לי קצב משלי, לפעמים מהיר ולפעמים איטי, אני הולכת בדרך שלי, וכנראה שזה חלק מהאופי שלי.

גם אם רציתי, מעולם לא הייתי כמו כולם, לא הרגשתי כמו כולם, לא חשבתי כמו כולם.

לא הלכתי עם הזרם, אלא עם עצמי.

אין רע בזה.

זה הקצב שלי, זו הדרך שלי להתמודד, כך היה וכך יהיה.