לפני כמעט שנה, אנשים יצאו לרחובות.
זו הייתה יוזמה מאורגנת מראש, שנראתה ספונטנית למי שלא היה מעורב בה.
המטרה הייתה ברורה: להפיל את הממשלה, להתעלם ממנה ולגרש חברי כנסת שאינם נמנים על המחנה שמעוניין בבחירות ובהחלפת הממשלה.
מסתבר שזה לא ממש עבד, כי הממשלה נשארה, ושנה אחרי, אפילו צירפה מפלגה נוספת לממשלה, ויצרה קואליציה רחבה מאוד, ממשלת אחדות שאמורה לעמוד באתגרים הרבים שניצבים בפני ישראל.
מי שקיווה לראות שינוי במחירים, התאכזב.
המחירים נשארו כשהיו במקרה הטוב, או עלו, ברוב המקרים.
היצרנים והיבואנים יסבירו את זה בעליית מחירי הדלק, יתרצו את זה בעלויות ייצור גבוהות יותר, עלויות שינוע, העיקר שלא להוריד את המחיר.
רק בתחום אחד אפשר לראות שינוי בולט: תחום התקשורת.
זה לא שינוי מושלם, עדיין יש מקום לשיפור, אבל לפחות בתחום התקשורת הסלולרית נראה שיפור.
בשנים האחרונות קנסות היציאה הופחתו ואף בוטלו בחלק מהמקרים, נכנסו מפעילים חדשים והציעו מחירים שמהווים תחרות לא קטנה לחברות הוותיקות.
רווחי החברות הוותיקות, אגב, בירידה חדה.
אולי זה קשור גם בשכר הבכירים, שהוא תמיד גבוה פי כמה וכמה משכר העובדים הזוטרים (שעובדים בשכר מינימום, כנהוג בענף), אולי זה קשור לכך שהם התרגלו להרוויח הרבה על גב הישראלי הממוצע, שאוהב להחליף מכשיר ולהרגיש שהוא מתקדם.
כנראה שכאן ניתן להבין מדוע המחאה לא הצליחה בהורדת המחירים: אנחנו פשוט אוהבים לקנות, אוהבים להתקדם, ורוצים להישאר באותה רמת חיים שהורגלנו אליה.
אנחנו נמשיך לקנות גם כשהמחיר גבוה.
אז מה אם העלו את מחיר החלב? אנחנו נמשיך לקנות.
הכפילו את מחיר העגבניות? נקנה, בטח שנקנה, אחרת איך נבשל לשבת?
העלו את מחירי חבילות התקשורת? נמשיך לעבוד עם החברות האלה.
המציאות היא שמעלים לנו את המחירים, פוגעים בנו ואנחנו ממשיכים לצרוך, לקנות, להתקשר בחוזים ארוכי טווח, כי אנחנו לא מוכנים לוותר על הנוחות שלנו לתקופה קצרה.
זו לא הממשלה.
אי אפשר לדרוש מהממשלה להתחיל להתערב בכל תחום קטן, אי אפשר לתבוע מכל משרד ממשלתי שיפקח על מחירי המוצרים והשירותים.
אפשר לתבוע פיקוח על התנהלות (למשל, משיכת כספים עד למצב של ריקון קופת חברה הנסחרת בבורסה, או פיקוח על דמי הניהול של קופות הגמל וקרנות הפנסיה), אפשר לדרוש התערבות עד למצב שבו תהיה תחרות של ממש בכל תחום.
אפשר גם לדרוש את הורדת מס הבלוֹ, להזכיר לממשלה שפעם מחיר חבית נפט היה גבוה יותר, ועדיין שילמנו פחות על הדלק.
במקומו, אפשר לקצץ קצת, לרכוש מכוניות זולות יותר לשרים, להפסיק לתקצב חינוך פרטי שלא כולל לימודי ליבה ולא כולל פיקוח.
מי יודע, אולי יגלו שיש גם מספיק כסף על מנת להגדיל את סל שירותי הבריאות, להוסיף עוד כמה תרופות מצילות חיים.
אבל אם אנחנו רוצים להוריד את המחירים של מוצרים רגילים, כאלו שאינם בפיקוח, עלינו להפסיק לקנות אותם.
למצוא תחליפים, לאלץ את היצרנים והיבואנים למכור במחירים סבירים, לא להיות שבויים של המוצר.
לא להפיל את כל הצרות על הממשלה, לפנות ישירות לאחראים למחירים.
חרם צרכנים יכול לעבוד, אם רק נרצה בכך.
אצל החרדים הוא עובד, למה שלא יעבוד אצלנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
