אפשר להגיד ששוב לא שקט, אבל האמת חייבת להיאמר: מעולם לא היה שקט של ממש.

הדרום סובל מפצצות מרגמה, טילים, וגם מירי צלפים, מזה למעלה מעשור.

למישהו אכפת בכלל?

קל למי שלא גר שם להגיד שהיה שקט, אבל מי שהסתכל באותן אותיות קטנות, בידיעות השוליות שפורסמו מעת לעת, יכול היה למצוא עוד ידיעה על ירי, עוד אזעקה.

קל יותר לקרוא מאשר לחיות בתוך המציאות הזו.

לפעמים אני תוהה מתי הטילים יגיעו למרכז, ומה יהיה התירוץ שלהם.

האמת היא שהם לא צריכים תירוץ, כי לטרוריסטים אין תירוצים, יש מטרה אחת והם עושים כל שביכולתם כדי להגיע אליה.

כן, זה כולל רצח של נשים וילדים, ולא, הם לא מתביישים להגיד שהם ממש רצו לפגוע בבסיס צבאי.

אין להם רחמים והחרטה היחידה שלהם היא שהם לא פגעו ביותר.

כשאנחנו בטוחים שיש שקט, הם עובדים, מפתחים ומייבאים, מתכננים ומאמנים.

אנחנו יכולים להשלות את עצמנו שיום אחד יהיה שלום, אבל מה הטעם בכך?

אתמול נפצעו לוחמי משמר הגבול, ומאז המטח רק מתגבר.

יש שיגידו שזה קשור לבחירות במצרים, ולגורמים הקיצוניים שמרימים שם ראש.

אולי לא חשבנו על זה הרבה, אבל נראה שעכשיו נתגעגע לחוסני מובארכּ.

סיני כבר בידיהם של "גורמים עוינים", והשבוע כבר ראינו ראייה חותכת, בדמות אזרח שבא לעבוד על גדר הגבול ונרצח.

לא אכפת להם מי בא לעבוד, העיקר לפגוע.

חקלאי הסתתר השבוע מירי צלפים שכוון לעברו.

שמישהו יגיד לי שזו ההגדרה של שקט, שמישהו יעז.

אנחנו מבליגים.

תקיפה קטנה פה, חיסול ממוקד שם.

שוכחים שזה לא משחק ילדים, אלא מלחמה של ממש, ויש בה קורבנות, כמו בכל מלחמה.

מלחמה בטרור היא לא משהו שנוכל לדחות לשנה הבאה.

השיקולים הפוליטיים שמעורבים פה חייבים למצוא מקום אחר להפריע בו, כי כל רגע שבו אנחנו לא תוקפים, שבו אנו מבליגים ולא טורחים להראות שיש לנו כוח לפגוע ולהרוס, הוא רגע שבו הם מייצרים עוד, מתכננים עוד, מאמנים עוד, ולא שוכחים לשטוף את מוחם של הילדים.

לא נוכל לחנך אותם, נוכל להתנגד להם.

הם קוראים לטרור "התנגדות", ואנחנו לא טורחים אפילו לנסות ולהפריך את הטענה שלהם.

לא מראים את השקרים ולא מראים את תוצאות הטרור.

אנחנו גרועים בהסברה, וכנראה שבקרב הזה הפסדנו.

את המלחמה נוכל לנצח.

אנחנו לא צריכים להתבייש, לא צריכים לחשוש ממחיקת כפרים, לא צריכים להיות עדינים.

זו לא פינת ליטוף.

זה לא ריב בין ילדים, זו מלחמה.

אם נמשיך להיות אנושיים ורחמנים, סופנו שנפסיד בה.

מי שחשוב הוא האזרח הישראלי, לא האזרח שארגוני הטרור משתמשים בו כמגן אנושי.

נשמע איום, אבל בעיניי הדבר האיום כאן הוא לא הפגיעה של ישראל במגן אנושי זה או אחר, אלא השימוש שהטרור עושה באזרחים כמגן אנושי.

אני יודעת שהדבר היחיד שיעורר במהירות את הממשלה שלנו ואת תשומת הלב האזרחית למצב ששורר בדרום הארץ הוא טיל במרכז הארץ.

אני לא רוצה שנגיע למצב הזה, לא רוצה לדמיין את ההשלכות, לא חושבת שאנחנו חייבים להגיע לזה.

אבל אנחנו חייבים להפסיק להגיד ששקט שם, בדרום.

תושבי הדרום לא יסכימו עם זה, לא כשמדי פעם נשמעת אזעקה, או כשקולות הנפץ נשמעים וגורמים לבהלה.