כשההמונים זועקים, לעיתים הם מגלים שהתוצאה הפוכה משרצו.

מהפכות רועשות מביאות לתוצאות גרועות.

אפשר לקחת לדוגמה את מצרים, שרק אתמול הוכרז בה הנשיא החדש, מועמד מפלגת "האחים המוסלמים".

הוא רוצה שחוקי מצרים יהיו מבוססים על חוקי הדת, כמו רפובליקה אחרת, גם היא מושתתת על חוקי הדת.

אלו שיצאו לרחובות לזעוק ולדרוש מהפך, זכו למועמד דתי, בעוד שהם עצמם חילונים.

מי יודע איך תיראה מצרים לאחר שישונו החוקים?

אפשר להסתכל קצת על איראן וערב הסעודית, אולי זה ייתן לנו מושג קצת יותר טוב.

בימיו של חוסני מובארכּ, מפלגת "האחים המוסלמית" הייתה מחוץ לחוק, בכיריה ישבו במעצרים ובמאסרים, והנה הגלגל מסתובב, הנשיא לשעבר בכלא והאסיר לשעבר נשיא.

הנשיא החדש לא אוהב את ישראל.

זה כנראה אמור להיות מובן מאליו, בייחוד לאור העובדה שהבוקר הצהיר הוא על כוונתו לשפר את הקשרים עם טהרן.

לא מפתיע, שהרי ארגוני טרור כמו החמאס הולכים יד ביד עם "האחים המוסלמים".

טהרן תתקרב, והפעם מהחזית הדרומית.

זה לא אומר שתפרוץ מלחמה בקרוב, זה רק אומר שעלינו להיות מוכנים.

אפשר להתחיל להתגעגע לשליט הקודם של מצרים.

עדיף שלום קר מאשר ההתפתחויות שחלו מאז פרוץ "האביב הערבי", שכללו, בין היתר, פיגוע נוראי בדרום הארץ, שגבה את חייהם של אזרחים ישראלים, ושהוכיח לנו כמה חשוב הגבול, וכמה שאננים היינו.

אין כל נחמה בגדר שנבנית כיום, בייחוד כאשר מחשבים את משך הזמן שיידרש עד לסיום בנייתה.

מאוחר מדי, ורק אחרי שאזרחים שילמו בדם.

ככה זה עובד במדינה הזו, רק כשאנחנו משלמים בדם אנחנו מבינים.

אז הבנו שעם מצרים השלום הוא שברירי אפילו יותר.

ראינו את התוצאות, ומי יודע מה מצפה לנו בהמשך.

כאשר נשיא מצרים מקווה להתקרב לטהרן עוד יותר, כאשר בעזה חגגו את ניצחונו, דברים נראים חמורים משהיו בעבר.

אולי זה גם לקח עבורנו.

עם סוריה אין לנו הסכם שלום, אך מה יקרה ביום שאחרי שלטון אסד?

מי יתפוס את השלטון אם לא הקיצוניים?

אז נתחרט על כל מה שאמרנו, על שתמכנו במרד, בניסיון ההפיכה.

אין ספק שמבוצעים שם פשעים, ואין הצדקה לטבח בילדים, אבל תמיכה בצד כלשהו תעלה לנו ביוקר.

אולי הטענות של הציבור שם נכונות, אבל עלינו לחשוב על עצמנו, על המטרה שלנו להישאר כאן, ולא להתערב, לא במילים ולא במעשים.

לאחר ההפגנה האלימה והמכוערת שהייתה בצאת השבת האחרונה, וכללה פריצה לבנקים בכיכר המדינה וחסימת כבישים, לא יכולתי שלא להשוות את מצבנו לזה של המצרים.

לעומתם, מצבנו טוב שבעתיים.

מבחינת השכלה, הכנסה, איכות חיים.

זה לא שאין מה לשפר, תמיד יש מקום לשיפור, אבל באיזה מחיר נדרוש את השיפור הזה?

אפשר לדרוש הקפאת העלאות מסים (מה שכנראה לא יקרה, לאור המשבר העולמי שנמשך ומוכיח שלפעמים המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע), אפשר לדרוש תכנון לעתיד (מה שיהיה נבון, אם אנחנו מתכננים להישאר במדינה הזו).

אבל כשהמחאה הופכת אלימה, כאשר עוברים על החוק, לא מדובר במחאה חברתית, אלא פוליטית (וכן, הם כבר מודים בזה).

הם רוצים להחליף את הממשלה.

אבל מה נקבל במקום הממשלה הנוכחית?

בארצות הברית בחרו בנשיא ממפלגה אחרת, וקיבלו משבר עמוק אף יותר, ומדיניות חוץ שמזכירה ימים אפלים בהיסטוריה המודרנית.

במצרים החילונים רצו מהפכה, וקיבלו נשיא ששם המפלגה שאליה הוא משתייך לא יכול להטעות: "האחים המוסלמים".

אז אולי כדאי שנלמד לקח מאחרים, נסתפק במה שמוכר לנו, כי הלא נודע יכול להיות הרבה יותר גרוע.