אני לא רוצה להיות לבד.

זו כנראה התמצית של מה שעובר עליי, של השנים האחרונות.

אני לא רוצה, אבל לרצונות שלי אין משמעות, כי המציאות לא משתנה.

פעם חשבתי שאולי זה יהיה קל כשהזמן יעבור, אבל הזמן לא מרפא, הוא לא מקל, וזה לא נהיה קל.

מצד שני, אני לא יכולה להגיד שזה נהיה קשה יותר, או שזה נשאר אותו הדבר, כי גם אם כל יום דומה לקודמו, אי אפשר להחליט בוודאות אם זה מחמיר או נשאר באותה מידה.

לפעמים זה מכה בי, ואותם רגעים הם כנראה הקשים ביותר.

כי בהם אין נחמה, אין אפשרות לראות את האור.

זה קצת מצחיק וקצת עצוב, שהדבר הגרוע ביותר בבדידות הוא שאי אפשר לדבר עליה, אין חברים שאפשר לספר להם.

בעיקר עצוב.

זה כמו פצע שלא מגליד, ומדי פעם יש משהו שמעורר אותו, וזה שוב שורף.

זה קרה וזה עוד יקרה.

אחרי שנים של בדידות, אין מקום לאשליות, חלומות הם רק בועה שסופה להתפוצץ, והמצב דורש הכרה.

בלי רצון, אני מכירה בזה, נכנעת, יודעת שמחר לא יהיה יותר טוב.

שואלת את אותה השאלה שוב ושוב, ואני לא יכולה להסביר לעצמי למה, מה עשיתי.

אולי אין תשובה, ואני רק מייסרת את עצמי בתשובות אפשריות, מנסה לשכנע את עצמי שזו רק אני, ואין מישהו אחר להאשים.

נשארתי לבד.

כל הניסיונות שעלו בתוהו, כל האשליות, ובסוף נשארתי לבד, מפוכחת קצת יותר, מבינה שזו המציאות, זה מה שנתון בידיי.

אני לא חושבת שיש דרך נכונה להתמודד עם זה.

כשהפצע נפתח, אני שוב נופלת לשם.

למדתי להסוות את זה, אבל לא לגמרי.

זה לא אמור היה להימשך כל כך הרבה זמן בכל מקרה, אבל זה נמשך.

נמאסו עליי הנפילות, נמאס עליי להרגיש את זה, די, כמה אפשר?

אבל אני צריכה לחיות עם זה, עם ההשלכות, ולהמשיך כאילו דבר לא אירע.

להתנתק ממה שקורה באמת ולהמשיך הלאה, לעבור עוד יום.

לא אהבתי את העמדת הפנים אז ואני לא אוהבת אותה היום, אבל לא כל יום ט' באב.

גם כשקשה, צריך לחייך.

אני מניחה שאפשר להתרגל לזה, אבל כנראה שאני עדיין נאבקת בזה.

לא רוצה להמשיך עם המציאות הזו, לא רוצה להכיר בה, לא רוצה להעמיד פנים.

אני לא מבקשת להיות מאושרת, רק קצת מידתיות.

רק שינוי קטן במציאות, כזה שיקל עליי קצת.

אז אולי לא נכנעתי לגמרי, אולי נשאר לי קצת כוח להיאבק.

אבל בכל פעם שהפצע נפתח ואני נופלת, אני מרגישה שהפתרון לא נמצא במאבק אלא בכניעה.

אחרי כל השנים, כל הנפילות, הניסיונות, אולי כדאי להפסיק להיאבק.

מה הטעם?

אם בכל מקרה אני חוזרת לאותה הנקודה, בשביל מה המאבק, בשביל מה כל זה?

הפצע שוב נפתח, ואני כבר לא מבינה מה קרה ששוב הוא נפתח, אבל הנה הנפילה, ושוב אין לי פתרון.

במחשבה שניה, אולי קודם באה הנפילה ורק אז הוא נפתח, אבל זה כבר לא משנה.

כשהבדידות מכתיבה את המציאות, כל דבר אחר מאבד את המשמעות.