אי אפשר להתעלם ממה שקרה אתמול בלילה בתל אביב.
אבל קל לנו להתעלם.
בכל יישוב יש את אלו שצריכים עזרה, אם מטעמים כלכליים, גופניים או נפשיים.
משה סילמן, שהצית עצמו אמש, הוא דוגמה לפתרון קיצוני.
הרבה אנשים נופלים כלכלית, הוא לא הראשון ולא האחרון.
חלקם נזרקים לרחוב, חיים תחת כיפת שמיים מבלי שתהיה להם אפשרות לבחור, חיים בחשש מפני אלימות ברחוב, מפני רעב וקור.
מדי פעם, בחורף, אנחנו קוראים כותרת משנית על עוד חסר בית שקפא למוות, והרי משהו הוביל אותו לכך.
אבל אולי משה סילמן הוא לא דוגמה טובה להתעלמות, שכן אנשים רבים היו בסביבתו, ניסו לסייע.
הוא דוגמה לכך שאנחנו מסתכלים ומוכנים לתת רגע מזמננו רק כאשר מדובר במשהו קיצוני, חיים ומוות.
אנחנו לא שם ברגע שלפני, ברגע לפני שאדם מחליט לנקוט בפעולה קיצונית, לפני שהוא מחליט לקחת את חייו.
אנחנו לא אוהבים את זה, לא אוהבים לשמוע על דיכאון (אלא אם מדובר בשירים מזרחיים, כנראה), לא רוצים לדעת שזה קיים.
כן, ראיתי איך אנשים מגיבים, לא רוצים לשמוע, מפנים את הגב, ולא כולם כאלה, אבל יש יותר מדי כאלה.
אנחנו לא אוהבים לשמוע על קשיים.
קשה לנו עם הקושי של אחרים, אז אנחנו מתעלמים.
בישראל יש משפחות שמתקיימות מקצבאות, מקבלות מזון על ידי עמותות, ולא כי הם בחרו בזה, ולא כי הם לא עובדים.
את זה כולנו יודעים, מכירים את המספרים שבכל שנה מנופפים בהם.
אבל מה לגבי קשיים אחרים?
למה כל כך קשה לנו להתמודד עם צרות של אחרים?
האמת היא שהמקרה של משה סילמן לא מייצג התעלמות של אנשים, ולא מייצג מדיניות כוחנית ודורסנית של הממשלה.
יש דברים שלא תלויים בממשלה.
להאשים את הממשלה זה קל, וזה לא שאין מה לשפר ולתקן, אבל אולי לא כל קריסה כלכלית היא תוצאה של מדיניות הממשלה?
המדינה לא יכולה לעזור לכל מי שקורס כלכלית, המדינה לא תשלם את החובות שלנו, זה לא תפקידה.
הוא מזכיר סיפורים רבים אחרים על אנשים שנפלו בין הכיסאות, שהביטוח הלאומי סירב להכיר בהם (על הגוף הזה, אגב, יש הרבה תלונות, וכנראה רבות מהן מוצדקות), שמשרד השיכון לא התייחס אליהם ברצינות, שברווחה לא דאגו להם.
יש לא מעט כאלה, למרבה הצער, נכים שהדירה שבה הם גרים לא מתאימה לצרכים שלהם, אנשים במצב כלכלי חמור ואגף הרווחה ברשות שבה הם גרים לא מסוגל לעזור.
אגב, במקרה זה אין מקום להאשים את הממשלה, שכן מדובר בסיפור ש"מתגלגל" כבר למעלה מעשור, וההאשמות הן בעיקר אישיות, נגד הביטוח הלאומי ונגד מערכת המשפט.
אפשר להגיד שיש כאן מחדלים, אבל יותר מכל דבר אחר, בסיפור שלו מצויה תזכורת לכולנו.
כולנו יכולים ליפול.
נפילה היא החלק הקל, אגב.
הרגע שאחרי הוא החלק הקשה, להבין מה המצב ולנסות לקום, רק לנסות.
זה יכול להיות כלכלי וזה יכול להיות נפשי, וכן, הרבה פעמים נפילה כלכלית הולכת יד ביד עם זו הנפשית.
הייאוש הוא הדבר הבא שמרגישים, וזה לא קל להתמודד עם ייאוש, ולכל אחד יש את הפתרונות שלו.
להתמודד עם ההשלכות באופן יום יומי, להרגיש את הקושי, ואולי זה לא משנה אם זה כלכלי או נפשי, כי קושי הוא קושי.
אבל קל לנו יותר להתייחס לקושי הכלכלי, ולא לקושי הגופני והנפשי, לאנשים שלא יכולים לצאת מביתם לבד, שאין להם עם מי לדבר, לרוב מדובר בקשישים, לפעמים עריריים.
קל לנו להתעלם, כי זה פתרון הרבה יותר נוח מאשר לבוא ולהתמודד עם המצב כפי שהוא.
מה שחסר לנו זה לא מדיניות של מדינת רווחה, אלא אחריות, כל אחד כלפי עצמו, ואם אפשר, גם כלפי הסביבה, מי שבסביבתנו ומה שבסביבתנו.
יותר קל להאשים את הממשלה, ולא לראות אם אולי, רק אולי, נוכל לסייע למישהו, אולי במילים, אולי במעשים.
אולי מה שנדרש מאיתנו זה רק דבר אחד פשוט: לפקוח את העיניים.
לא לחכות למצבי קיצון, פשוט להשאיר אותן פקוחות, גם כשלא נוח לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
