אני לא יודעת איך לצאת.

זה אף פעם לא נראה פשוט, אבל רציתי שזה יהיה פשוט.

יש הרגשה שמכל הכיוונים יש קירות ואין יציאה, רק מחסומים, ואני בפנים.

זה מכה בי לפעמים, וכשזה קורה, אני צריכה לקבל את המכה הזו ולתת לזה לעבור.

זה לא באמת עובר, אף פעם לא.

כבר שנים שאני בתוך המעגל הזה, שהייתי יכולה לצייר אותו כתרשים זרימה שכזה, חץ שעוקב אחרי חץ.

חשבתי וקיוויתי לצאת מזה, אבל איך בדיוק?

להבין שהבדידות כאן בשביל להישאר זה להבין שאין מוצא.

אני לא רוצה להבין את זה, ומתמודדת עם כל יום בנפרד.

מוצאת דרכים ושיטות לעבור את היום, אבל לא מעבר לזה.

אין למה לצפות.

לחיות כל יום, אבל לא כמו שצריך.

לא במלואו, לא כפי שהייתי רוצה.

נאחזת בציפורניים, אבל כמה כבר אפשר להיאחז?

ייאוש שאין לו סוף.

קשה להסביר את ההרגשה הזו, ייאוש וחוסר ביטחון שכנראה אין לו בסיס, כי השנים שחקו אותי.

זה אמור להיות קל יותר כשההתמודדות היא כל יום בנפרד, אבל האם לזה אני רוצה להתעורר בכל בוקר?

חיים של התמודדות עם בדידות ודיכאון, חיים שהם צל של החיים, כי חסר בהם כל כך הרבה, חסרה בהם החיוניות.

אני רוצה להגיד שביום טוב אני לא מרגישה את זה, אבל אין יום שבו לא מרגישים את זה, גם אם מתאמצים.

תחושה של החמצה וייאוש, כאב ואכזבה.

למה לא עשיתי יותר?

קל להאשים אחרים, קל להאשים את עצמי, אבל זה לא יוביל אותי לפתרון, לחיים מלאים יותר.

יש עובדות שצריך להתמודד איתן, אבל למה בכל יום ולמה לבד?

אני מנסה להבין מה עשיתי לא נכון, לא מצליחה להבין מה החמצתי בדרך, במה פשעתי שזה מגיע לי.

אולי כל זה לא משנה בכלל, כי לא מכאן תגיע הישועה.

זה עוד אחד מהימים שבהם מורגשת הנפילה, שאולי נפלתי ואולי פשוט לא התאוששתי, ושוב זה לא משנה, כי זו המציאות, וזה לא משנה אם מדובר בנפילה אחת ארוכה או באחת שקרתה ממש לאחרונה.

כל יום של התמודדות הוא יום קשה, לפעמים יותר ולפעמים פחות.

יש דרכים לעבור את היום, אבל בסופו יעלו השאלות, ומדי פעם אני ארגיש את המכה הזו, כי אי אפשר להתכונן לזה.

התמוטטות, נפילה, תהום.

נדמה שזה כל מה שקיים בחיים שלי בשנים האחרונות.

חשבתי שאולי, רק אולי, אני אצליח לצאת מכל זה.

לצאת מהמעגל של הדיכאון והבדידות, לא לתת להם להזין האחד את השני.

זה כבר מזמן לא בשליטתי, ספק אם אי פעם היה.

מחר בבוקר יום חדש, עוד יום שבו אני אצטרך למצוא דרך להעביר את היום.

לפעמים זה דורש יצירתיות, לפעמים תעסוקה שלא משאירה זמן לחשוב.

אבל זה לא ישתפר מחר.

לא כי אני לא רוצה, אלא כי אין דרך להעלים את זה.

זה עוד אחד מהתהליכים האלה, וזה ייקח זמן, אבל אני עדיין מחכה ליום שבו התהליך הזה יתחיל.

יום שבו אני אוכל לדעת שאני בדרך החוצה, ולא אצטרך להתמודד עם כל יום בנפרד.

אני לא יכולה שלא לתהות האם היום הזה יגיע בקרוב, האם אני אוכל להמשיך להיאחז בציפורניים עד אז?

כל יום שעובר גורם לי להאמין שהיום שבו התהליך הזה יתחיל הולך ומתרחק.

מה עוד אני יכולה לחשוב, אחרי שנים של התמודדות, אחרי שהגעתי למסקנה שהדרך היחידה להתמודד היא עם כל יום בנפרד?

אחרי שנים שבהן קיוויתי וייחלתי לשינוי, גם אם לא הודיתי בכך, רציתי בו, רציתי בשיפור, לא רציתי להישאר בתוך המעגל הזה, רציתי לפרוץ החוצה.

מסתבר שזה בכלל לא פשוט, וזה רק הולך ומסתבך.