שוב באותה הנקודה, שבה אני שואלת את עצמי למה אני ולמה זה ככה ולא אחרת.
שואלת, אבל לא מצפה לתשובה, כי כנראה שאין כאן תשובה נכונה, זו המציאות ועם זה אני אתמודד.
זה כואב ושורף, מעלה דמעות ומכווץ את הלב, מכווץ את הגוף וגורם לתופעות לוואי שונות ומשונות, כמו רעל, ומדובר במצב, לא בתרופה ולא בחומר כלשהו שאפשר לסתור עם חומר אחר.
אולי אין לזה סוף.
אם אין לזה סוף, למה אני מחכה בדיוק, לגודו, למשיח, לנס?
משהו עוד מחזיק אותי, אני עוד מחזיקה את עצמי, ואני לא מבינה בשביל מה בכלל.
זה לא אמור להיות ככה, והחיים לא צריכים להיראות ככה, לא עכשיו, זה מוקדם מדי, או מאוחר מדי, זה שלב שהייתי אמורה להתגבר עליו, או שהיה צריך להגיע לעת זקנה.
מסתבר שמה שנראה כמו שלב, הוא מצב שאין לי סיכוי לשנותו לבד.
אבל זה העניין: אני לבד, ואם אין לי סיכוי לשנות לבד, אז אין סיכוי לשנות בכלל.
לפעמים רצון לא מספיק, ומאמץ לא מספיק.
זה לא אמור להעסיק אותי בכלל, אבל איך אוכל להתעלם מזה?
בדידות ודיכאון, ואז הייאוש, ואין דרך לצאת מזה, זה מקיף אותי ואין פתח מילוט, אפשר להיכנע ואפשר לנסות להתמודד, אבל אין אפשרות ממשית לצאת מזה.
זה מתסכל, כי אני מרגישה שזה לא עזב אפילו ליום בשנים האחרונות, ואני כל כך רוצה להיות אחרי זה, בלי זה, במצב שונה לחלוטין.
בלי כל המחשבות האלה, בלי ההרגשה הזו שאי אפשר ככה.
אני כבר מזמן החלטתי שאני לא רוצה להיות במצב הזה, וניסיתי להשתלב, ניסיתי לתת לזמן לעשות את שלו, אבל לפעמים המציאות מוכתבת ואין לנו הרבה מה לעשות, רק לקבל אותה ולהתמודד עם מה שיש, ולא עם מה שאין.
הזמן עובר ואני עדיין חושבת על כמה שונה זה היה יכול להיות, אם משהו היה מסתדר בדרך, אם הייתי מצליחה בניסיונות שלי, אם לא הייתי מי שאני.
אבל אני מי שאני, כשלתי בדרך, ואין לי תירוצים, זה פשוט קורה.
אולי זו האישיות שלי שמרחיקה אנשים, אולי חוסר היכולת שלי לזייף חיוך במשך תקופה ארוכה, אולי מזל רע.
אני רוצה לתקן ולא יודעת איך, לא מוצאת תשובות ומתחילה לחשוב שאם אין תשובות, אולי ככה זה צריך להיות, אבל אני לא באמת מאמינה שככה זה צריך להיות.
אני לא מאמינה שצריך לחיות חיים של דיכאון ובדידות, חיים שהדבר המשמעותי ביותר בהם הוא הייאוש, והוא הדבר העקבי ביותר בהם.
אלו לא חיים מלאים, אלו חיים שמלאים בריקנות, באותה הרגשה שמשהו חסר וצריך להשלים אותו, אבל אי אפשר, כי זה כבר לא תלוי רק בי.
זה משנה את ההשקפה ואת ההחלטות שעשיתי פעם, כי לא חשבתי שאני אגיע למצב שכזה, לא חשבתי שבמשך שנים אני אחווה, יום אחרי יום, את הבדידות ואת הדיכאון, עד כדי כך שבשלב מסוים זה יעצור אותי.
מצד אחד, אני מרגישה שיש לי כוח ואני חזקה, כי אני מחזיקה מעמד כבר שנים, בלי לאבד את השפיות, בלי להגיע לצעד הנואש ההוא.
מצד שני, הייתי מוותרת על כל הכוח והחוזק, רק כדי לשנות את זה.
אדם בודד הוא לא אדם מאושר, לא כשזה נכפה עליו לתקופה ארוכה שכזו.
אני תוהה, אחרי שעברו כמה שנים, האם יש באמת סיכוי לשנות, או שאולי כל יום שעובר מקטין את הסיכויים שלי לחיים אחרים.
זו לא שגרה תקינה, ואי אפשר להתרגל לזה.
זה מתיש, להרגיש ככה ולדעת שלי כבר אין הרבה סיכוי לשנות, לא כל עוד אני לבד.
לעבור את זה בכל יום, בכל רגע פנוי שיש, ולדעת שזה משתלט על החיים שלי, שזה כבר השתלט על החיים שלי, ואלו חיים אלו בכלל?
חיים של התמודדות עם דיכאון ובדידות, שהשילוב שלהם יוצר ייאוש, כשכבר נגמר הכוח להילחם בזה, כשכבר אין הרבה סיכוי לשנות לבד.
נגמרה לי הסבלנות, אבל אני מחכה, ואולי יקרה הלא יאומן, אולי זה ישתנה.
אין לי ברירה אחרת, רק לחכות, לנסות ולהיכשל (כי זה מה שקורה תמיד), בזמן שהייאוש כבר מזמן הפך להיות השביל שבו אני צועדת, ואם יהיה לי קצת מזל, הוא יוביל אותי למקום אחר מאשר היעד המקורי שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
