בכל יום זה מכה מחדש, ובכל יום אני חושבת על כך שבכל כישלון, בכל רגע של כאב, אני מתמודדת לבד.

זה גורם לכל רגע להתארך, זה גורם לחיים להיראות כמו סיוט אחד מתמשך.

סיוט, אולי זו המילה הטובה ביותר לתאר את המצב הזה, שמזמן הפך להיות בלתי אפשרי.

חלום רע שהפך למציאות בלתי ניתנת לשינוי, שהפך להתמודדות יום יומית.

סיוט שהייתי רוצה להתעורר ממנו, לגלות שהמציאות שונה, אבל בכל יום המציאות נשארת כשהייתה ביום האתמול, ולי לא נותר אלא להפנים שזו המציאות.

לא רוצה להכיר בה, לא רוצה להפנים, כמו ילדה קטנה שלא מוכנה להתמודד עם סירוב, אבל אני כבר לא ילדה קטנה, והזמן לא לצדי.

הדבר המפחיד ביותר הוא להישאר לבד.

לעבור כל יום בנפרד ולהתמודד עם כל דבר בנפרד, לבד.

איך אפשר לסבול את המחשבה הזו בכלל?

להישאר לבד, לנצח, בלי שום אפשרות לשנות את הסיוט הזה.

מבוך, דרך ללא מוצא, ללא אפשרות חזרה.

התמודדות יום יומית מאלצת מאמץ יום יומי כדי להישאר עם הראש מעל המים.

להחזיק חזק, בכל יום מחדש לחזק את האחיזה, ואין הפסקה להתרעננות, אולי רק השינה.

החלק הכי טוב ביום, לדעתי.

החלק שבו תת המודע הוא החלק שמתמודד, ואני נחה, בערך.

אחריו אני קמה ליום נוסף של סיוט, חלום רע שלא נגמר, מסתבר שיש סוגים רבים של סיוטים, והנה, אחד מהם "נדבק" אליי.

המחשבה שזה יכול להיות גרוע יותר לא עוברת לי בראש יותר מדי פעמים, אולי כי אני לא באמת רוצה לחשוב על תרחישים גרועים יותר, לא רוצה לחשוב שאולי הרע ביותר עוד לפניי.

סיוט אחד זה מספיק, לא צריך יותר, גם זה יותר מדי.

למה זה כל כך קשה?

נדמה שזה אמור להיות קל יותר, אחרי השנים שעברו והכישלונות שהצלחתי לצבור.

זה כבר אמור להיות הרגל, לקום ולהתמודד עם כל יום בנפרד, לבד.

יש דברים שקשה להתרגל אליהם, אולי בלתי אפשרי, ואולי זה דווקא מצביע על כך שאני בסדר, שאני לא עד כדי כך חריגה.

אני לא יכולה להכחיש שזה מציק לי, להבין שאני לא רוצה להיות במצב הזה, לא רוצה להרגיש את הבדידות, ולא מצליחה להיפטר ממנה.

זה גורם לי לחשוב שמשהו בי לא בסדר, שאני לא מתאימה, שאני פגומה.

אני מפוחדת.

זו האמת שלא רציתי להודות בה, אני מפחדת להיות לבד, ואני מפחדת להיפגע שוב, להרגיש את הסכין שננעצת, מסתובבת, את הדקירות.

זה נמשך יותר מדי זמן ואני יודעת את זה, אני מחזיקה את עצמי בכוח, אבל הכוחות אוזלים לי, ולא רק ברמה הנפשית.

ההתמוטטות היא גם גופנית, וזה גורם לי לתהות על הקשר בין הגוף לנפש, וכמה שזה כואב, לדעת שאי אפשר לשנות את זה, לדעת שזה מצב מוחלט, שלי כבר אין את הכוח לנסות לשנות.

לא מצליחה להיפטר מהפחד הזה, שזה יישאר לנצח, בייחוד כשאני יודעת כמה כישלונות כבר יש באמתחתי, כמה אכזבות, ואין לי לקחים מהם, כי נדמה שזו המציאות שאמורה להיות, שזה הגורל שלי, כתוב מלמעלה וזהו.

לא יכולה לסבול את המחשבות ואת המציאות, ומחזיקה את עצמי בקושי, כל יום מחדש.

זה מה שאני עושה כבר שנים, ואני לא רואה שינוי באופק.