אני רוצה להתחיל מחדש.

לפתוח דף חדש, פרק חדש.

להתחיל מההתחלה, אם אפשר.

זה בלתי אפשרי, ועם זאת, למה שלא ארצה בזה?

להמשיך עם הפרק הנוכחי זו לא האפשרות הטובה ביותר ולא הבריאה ביותר.

אני לא בטוחה שאני יכולה למצוא את המילים לתאר את כל מה שאני מרגישה, למרות ההדחקה.

לתאר כמה שכואב להמשיך בדרך הזו, לתאר את המחשבות שחולפות במהירות, לתאר את תחושת חוסר האונים.

להבין שזה כבר לא בידיי, זה כנראה החלק הקשה.

גורל, מזל, איך שלא אקרא לזה, כבר ברור שהדרך היחידה היא לפתוח דף חדש, אבל איך?

למשפטים כבר אין סוף, רק התחלה, ואז הם מתחלפים במשפט אחר, זה הקצב של המחשבה, זה הקצב של הניסיון לברוח מזה.

ממחשבות קשה לברוח.

הן באות ורודפות, מסתובבות, לא נותנות מנוח.

אני מנסה למצוא תקווה והתקווה היחידה שאפשרית (בערך) היא פתיחת דף חדש, להתחיל מחדש.

אולי זה בלתי אפשרי, כי הזמן עשה את שלו, כי זה אופי, כי יש גורל קבוע מראש ואין דרך לשנותו.

אני יכולה למצוא כל כך הרבה סיבות שינבאו את הכישלון שלי.

הרי לזה אני רגילה, כישלון ועוד כישלון, ואז עוד אחד, ואחד נוסף כדי למחוק את הביטחון שלי.

קשה להרים את הראש.

יש דרכים לשרוד, אבל לשרוד זה כבר לא מספיק.

לנשום זה לא מספיק.

נדרש הרבה יותר מזה כדי שיהיה טעם לחיים, ואולי לא כל כך הרבה, אולי רק לי זה נראה כמו הרבה, כי אני לא מצליחה להשיג את זה.

שום צעקה כבר לא תעזור, שום ניסיון שלי, עכשיו זו אני מול הגורל, ואני אצטרך לחכות, שוב, בסבלנות אין קץ.

לחכות ובזמן הזה לנסות לברוח, כמה שאפשר, מאותן מחשבות שרודפות כבר שנים, לברוח מהן.

אני כבר לא יודעת מה יותר מתסכל, הבדידות או העובדה שבגלל הבדידות אין אפילו בפני מי להתלונן על הבדידות, "להוציא את זה מהמערכת".

זה נשאר בפנים וזה מצטבר, זה אוכל אותי.

אין פתרון ואין מושיע, יש רק שתיקה שמעצימה את כל מה שבתוכה.

שתיקה שהיא סערה בפני עצמה, מטלטלת ומזיקה.

זה רק עניין של זמן, ואני יודעת את זה.

היכולת שלי להחזיק מעמד במצב הזה מוגבלת, ונדמה שכל רגע שעובר מקרב אותי לקצה.

גם לי עדיין לא ברור מה יקרה אז.

הסיכוי שזה יסתיים בטוב נראה כל כך אפסי, קלוש, רחוק מהמציאות שאני מכירה.

עדיין לא הרמתי ידיים, עדיין לא נכנעתי, לא לגמרי.

אם פעם חשבתי שזה יהיה קל יותר, הרי שטעיתי טעות מרה.

בכל יום להתמודד מחדש, לחיות את היום הקודם, זה שוחק.

לפעמים הזמן לא מרפא, אלא שוחק את היכולת להחזיק מעמד.

אין מה לרפא ואין מה לתקן, כבר לא נשאר.

שנים של שגרה מאוסה, של התמודדות שוחקת.

שנים של שגרה שכזו, של סערה שלא חולפת.