אני לא יודעת מה לעשות.
שוב תקופה שבה אני נבלעת לתוך המצב הזה, מתעלמת מהמציאות הכללית, שמשפיעה על רבים.
נמאס לי מהחדשות ונמאס לי לשמוע שוב על מצוקת ערכות המגן, ונמאס לי לשמוע על הטבח בסוריה, ונדמה שהחדשות חוזרות על עצמן, וכך גם החיים הפרטיים שלי.
מה שנשאר מהם, בכל מקרה.
המציאות הפרטית משתלטת על כל רגע, פנוי או לא, מנווטת את היום ואת הלילה, קובעת את סדר העדיפויות, משבשת את כל התכניות.
אין לי דרך בריאה להתמודד, אין לי הרבה ברירות, אני בוחרת במה שנראה הרע במיעוטו, ומתעלמת ממה שמסביב.
בדרך כלל הייתי מנסה להשקיע את עצמי בכל דבר פרט למציאות הפרטית שלי, אבל אולי עדיף שלא לחשוב על אלפי טילים שמכוונים לישראל ממדינות עוינות שונות, אולי עדיף שלא לחשוב על כמה אזרחים יישארו ללא ערכת מגן וללא מרחב מוגן, אולי עדיף לחשוב על בדידות ודיכאון ולא על מה שבאמת צריך להטריד את מנוחתי.
האמת היא שקל לתת לבדידות ולדיכאון להשתלט על סדר היום.
יותר קל מאשר להיאבק בהם שוב, ושוב, עד שאתרסק, ואז זו כבר לא תהיה נפילה.
אחרי שנים, אני תוהה האם צדקתי כשניסיתי לשנות, או שאולי הייתי צריכה להיכנע כבר מזמן.
עכשיו, כשזה שוב לא מרפה, נראה שהדפוס חוזר על עצמו.
יש שיגידו שאלו התסמינים הרגילים, שצפוי לראות אצל אנשים כמוני.
תסמינים שאני לא רוצה לשים לב אליהם, אבל אני מכירה היטב, יותר מדי שנים עם דיכאון לימדו אותי לשים לב שמשהו השתנה, ששוב התסמינים כאן.
ההשפעה של הדיכאון על הגוף היא רבה.
מרגישים את זה היטב, גם בסדר היום וגם בפעולות שלא שמים לב אליהן אלא רק בדיעבד.
אבל אני כבר יודעת כשהם מגיעים ויודעת כשהם מתגברים, ויודעת שאני חייבת לצאת מזה, אבל לא באמת יכולה.
כי הדיכאון לא עוזב אחרי שנים סתם כך, הוא כבר יושב באיזו פינה אפלה במוח ותמיד יהיה הראשון כשמשהו קורה.
או כשמשהו לא קורה.
אפילו הדבר הקטן ביותר יכול לעורר אותו ולגרום לו להשתלט עליי שוב.
כנראה שרואים עליי, כמו אות קין.
אולי זו הסיבה שאני לא מצליחה לצאת מהמעגל, אולי זו הסיבה שאני לא מצליחה ליצור ולשמר קשרים.
אני לא מתבודדת, לא מחפשת רק את השקט, לא מחפשת להיות לבד בקצה העולם.
קצת מופנמת אולי, אבל מסוגלת לתקשר עם בני אדם.
אני לא יודעת איך לצאת מזה ולא יודעת איך לשפר, וכבר אין לי תכניות.
ויתרתי על כל מה שרציתי, על כל מה שחלמתי עליו, חוץ מדבר אחד: לצאת מהמעגל הזה, לשנות את המצב הזה, שבו הבדידות והדיכאון משתלטים על החיים.
קשה לחיות בצורה הזו.
קשה לקום בבוקר וקשה להירדם בערב, קשה להישאר בריכוז סביר.
כל יום מלא בקשיים ובמכשולים, ולפעמים יש הרגשה שהגיע הזמן לוותר.
אני יכולה לחכות ליום טוב יותר, וזה כנראה מה שאני עושה, אפשר להגיד שאני אפילו מחכה לנס.
כנראה שרק נס יכול להושיע אותי מהמצב הזה.
אין לי דרך להתמודד עם זה, אין לי דרך להוציא את עצמי מהמצב הזה.
נדמה ששום דבר לא השתנה בשנים האחרונות, אבל כשאני חושבת על זה, דבר אחד השתנה.
ויתרתי על החלומות שלי, על התכניות שלי לעתיד.
נכשלתי כל כך הרבה פעמים, שהעדפתי לוותר, כל מה שניסיתי כשל בכל מקרה, העדפתי לא לנסות שוב.
לא רציתי להתמודד עם יותר מדי כישלונות בו זמנית, לא חשבתי שאני יכולה להתמודד.
חסר לי דבר אחד בלבד כדי שאני אוכל לחזור לתכניות שלי, כדי שאני אוכל שוב לשאוף למשהו, לנסות שוב.
אני צריכה הצלחה אחת, תחושה קטנה של ניצחון, שתדחוף אותי קדימה.
אני צריכה לצאת מהמצב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
